תארו לעצמכם שאתם יוצאים למסע ארוך כדי למצוא לעצמכם בית חדש, ופתאום אתם מוצאים סימן מיוחד שמראה שהגעתם בדיוק למקום הנכון. כך קרה לשבט דן כשהגיעו לסוף המסע שלהם אל העיר לַיִשׁ. העיר הזו נקראה גם "לשם", על שם אבן טובה ויקרה שנמצאה שם. האבן הזו הייתה בדיוק אותה אבן שייצגה את שבט דן בחושן של הכהן הגדול. בשביל בני דן, זה היה סימן ברור שזו הנחלה האמיתית שלהם.
בדרך לשם, וְהֵמָּה לָקְחוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה מִיכָה. כלומר, בני דן לקחו איתם את הפסל שמיכה הכין. הם שכנעו את עצמם שזה בסדר ושהפסל הוא פשוט שלל מלחמה שמותר להם לקחת. כשהם הגיעו לעיר, הם ראו מולם עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ. אלו היו תושבים רגועים שלא היו מוכנים למלחמה ולא שמרו על עצמם. המילה וַיָּבֹאוּ מלמדת אותנו שבני דן התנפלו עליהם בהפתעה גמורה.
למרות שבני דן רצו לגור בעיר הזו, הכתוב מספר שוְאֶת הָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ. למה להם לשרוף את הבית העתידי שלהם? הסיבה היא שהם רצו לעורר בהלה ובלבול. כשהם הדליקו אש, התושבים היו כל כך מבוהלים שלא היה להם זמן להתגונן. הסיפור הזה קצת מפתיע, כי בני דן גם לקחו פסל ולכן חטאו, וגם תקפו עיר שלווה, ובכל זאת הם הצליחו במשימה שלהם. הדבר הזה מזכיר לנו שלפעמים קורים דברים שקשה לנו להבין, ורק ה' יודע ומבין באמת את כל הדרכים שבהן העולם מתנהל.