המרגלים שבים ממשימתם ומזרזים את בני השבט לצאת מיד להתקפה על יושבי העיר ליש [ביאור שטיינזלץ]. הקריאה קוּמָה וְנַעֲלֶה משמשת כלשון של זירוז ועידוד [רד"ק]. המרגלים מבהירים כי אין כל צורך בשליחת מרגלים נוספים, אלא יש לפעול באופן מיידי, שכן הם עצמם ראו את הארץ והיא טובה מאוד [מלבי"ם].
בפנותם אל העם, המרגלים קוראים כלפיהם: וְאַתֶּם מַחְשִׁים. משמעותה הבסיסית של המילה היא שתיקה [מצודת ציון], אך הפרשנים נחלקו בכוונתה המדויקת בהקשר זה. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים רואה בכך תוכחה על חוסר מעש: אתם נמנעים מלפעול [ביאור שטיינזלץ], מתעצלים [רש"י], ושותקים במקום לקחת את הדבר לידיים בזריזות ובהתלהבות [רד"ק]. מנגד, יש המפרשים זאת כהוראה טקטית מחושבת: המרגלים מבקשים מהעם לשתוק ולשמור על סודיות, כדי שאף איש משבט אחר לא ישמע על טיבה של הארץ ויקדים אותם בכיבושה [מצודת דוד].
בסוף דבריהם, המרגלים דורשים: אַל תֵּעָצְלוּ, כלומר אל תתרשלו ותתעכבו [רד"ק]. לפי גישת הסודיות, הדחיפות נובעת מהחשש שגם אם ישמרו על שתיקה, סוד הארץ הטובה עלול להיוודע לאחרים [מצודת דוד]. מעבר לכך, המרגלים מבקשים להפיג את החשש מפני מערכה צבאית כבדה. הם מדגישים שעליהם רק ללכת לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ – כלומר, הם כלל לא יצטרכו להילחם, אלא רק להיכנס ולרשת את המקום בקלות [מלבי"ם].