הקמת מרכז הפולחן האלטרנטיבי של בני דן מהווה נקודת ציון היסטורית המקבעת את העבודה הזרה בנחלתם לדורות. סיום פרשייה זו חושף לראשונה את זהותו המפתיעה של הכהן המשרת בבמה, ומשרטט את גבולות הזמן של קיום הפולחן המקומי.
וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל
בני דן הציבו את הפסל במקומם החדש כדי לעבוד אותו ולחלוק לו כבוד [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בתחילה הם הקימו רק את הפסל עצמו במטרה להוריד השפעה רוחנית, ורק לאחר מכן הוסיפו את שאר כלי הפולחן של מיכה, כמו האפוד והתרפים, והעמידו אותם כמשקל נגד למשכן שילה [מלבי"ם].
וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה
כאן נחשפת זהותו של הנער הלוי שליווה את הסיפור עד כה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי יהונתן לא היה נכדו של מנשה, אלא נכדו של משה רבנו. במסורת הכתיב של המקרא, האות נו"ן במילה "מנשה" תלויה ומוגבהת משאר האותיות, כדי לרמז על כך שהיא אות יתרה ואינה חלק מקורי מהשם. הכתוב שינה את השם ממשה למנשה מפני כבודו של משה רבנו, כדי שלא לייחס לו נכד שעובד עבודה זרה [רש"י, מצודת דוד], ומתוך שיהונתן עשה מעשים רעים כשל מנשה, תלה בו הכתוב את השם הזה [מנחת שי].
עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ
קיימת מחלוקת בין הפרשנים לגבי התקופה שאליה מכוון ביטוי זה. גישה אחת גורסת כי הכוונה היא לגלות הפיזית של עם ישראל מארצו על ידי סנחריב מלך אשור, מאות שנים לאחר מכן [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. כדי ליישב את הקושי כיצד ייתכן שמלכים צדיקים כדוד ושלמה אפשרו את קיום הפסל בארצם עד לאותה תקופה, מוסבר כי הפולחן אכן הופסק בימי שמואל הנביא ויהונתן חזר בתשובה, אך לימים, כאשר הקים ירבעם את עגל הזהב בדן, חזרו בניו של יהונתן לשמש ככהנים לעבודה זרה עד לגלות סנחריב [מלבי"ם].
מנגד, גישה אחרת מפרשת כי "גלות הארץ" אינה מתייחסת לגלות עם ישראל, אלא לגלות ארון הברית שנשבה בימי עלי הכהן. פירוש זה נשען על ההיגיון שדוד ושלמה לא היו מותירים עבודה זרה בארצם, וכן על הפסוק הבא שקושר את ימי הפסל לימי קיום משכן ה׳ בשילה. לפי קו מחשבה זה, הפסל אכן בוער מהארץ על ידי שמואל הנביא. שמואל נמנע מלבטל את הפסל קודם לכן מפאת כבודו של עלי הכהן שהתרפה בטיפול בבעיה, אך עם מותו של עלי וגלות הארון, בוטל הפולחן בדן [רד"ק, מצודת דוד].