יצא לכם פעם לגלות סוד מפתיע על מישהו שחשבתם שאתם מכירים היטב? בסיפור שלנו מתגלה פתאום סוד גדול על הנער הלוי שליווה את בני דן. כאשר שבט דן מגיע לנחלה החדשה שלו, הדבר הראשון שהם עושים הוא וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל. הם מציבים את הפסל כדי לעבוד אותו ולתת לו כבוד, וכך בעצם בונים לעצמם מקום משלהם להשתחוות בו.
בשלב הזה, התנ"ך חושף בפנינו מי היה אותו כהן ששירת שם: וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה. אבל יש כאן פרט מרתק. הפרשנים מסבירים שיהונתן לא באמת היה הנכד של מנשה, אלא הנכד של משה רבנו! אז למה הכתוב שינה את השם? במסורת הכתיבה של התנ"ך, האות נו"ן במילה מנשה נכתבת כשהיא תלויה ומוגבהת מעל שאר האותיות, כדי לרמז לנו שהיא נוספה בכוונה. התנ"ך הוסיף את האות הזו כדי לשמור על כבודו של משה רבנו, כדי שלא יגידו שהנכד שלו עבד עבודה זרה, וכדי להראות שהמעשים של יהונתן דומים למעשים רעים של אדם בשם מנשה.
ולכמה זמן נשאר הפסל הזה שם? עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ. הכוונה כאן אינה ליום שבו עם ישראל עזב את הארץ, אלא לזמן העצוב שבו ארון הברית של ה' נלקח בשבי על ידי האויבים. לאחר המקרה הזה, שמואל הנביא דאג לבטל את העבודה הזרה בדן ולסלק משם את הפסל.