הזעקה המובאת בפסוק מבטאת ייאוש מוחלט ואובדן של הדברים היקרים מכל. כאשר הדובר אומר אֶת אֱלֹהַי, הכוונה היא לפסל עצמו [מצודת דוד]. התלונה על כך שלקחו גם וְאֶת הַכֹּהֵן מוסברת בכך שאילו היו לוקחים רק את הפסל, ניתן היה לעשות פסל אחר במקומו. לקיחת הכהן היא זו שמונעת את שיקום הפולחן ומעצימה את האובדן [מלבי"ם].
בעקבות זאת נשמעת הקריאה וּמַה לִּי עוֹד, שהפרשנים מסכימים כי משמעותה הפשוטה היא: מה נשאר לי עוד? הדובר תוהה מה עוד נותר בביתו שלא נלקח [מצודת דוד], ומה נשאר לו בחייו לאחר שגזלו ממנו את הדברים היקרים לו ביותר [ביאור שטיינזלץ]. מתוך תחושת ההפסד העצום שאין גדול ממנו [מלבי"ם], הוא מביע פליאה ותרעומת על תגובתם: וּמַה זֶּה תֹּאמְרוּ אֵלַי מַה לָּךְ, כלומר, כיצד אתם מעיזים לשאול אותי מה קרה לי ועל מה אני מלין [ביאור שטיינזלץ].