מסע בני דן צפונה לא היה רק מבצע צבאי, אלא עקירה של קהילה שלמה על משפחותיה ורכושה, מתוך ביטחון מלא כי יצליחו לכבוש את העיר ולהתיישב בה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הפסוק חושף לראשונה כי אל שש מאות החלוצים החמושים נלוו גם בני משפחותיהם וכל חפצי ביתם.
לאחר שלקחו את הפסל מבית מיכה, וַיִּפְנוּ בני דן מאותו מקום והמשיכו בדרכם [מצודת דוד]. הם ארגנו את מחנה ההליכה כך שהַטַּף – הילדים ובני המשפחה, הַמִּקְנֶה – הצאן והבהמות, וְהַכְּבוּדָּה – הרכוש, הכלים ושאר המטלטלין [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], יוצבו בראש המחנה. המילה הכבודה (הנכתבת כאן באופן ייחודי עם אות וי"ו ודגש באות דל"ת [מנחת שי, רד"ק]) מתארת משאות כבדים שקשה לנוע איתם במהירות ותנועתם איטית [רש"י, מצודת ציון].
הפרשנים מסכימים כי הצבת המשפחות והרכוש הכבד לִפְנֵיהֶם נבעה משיקול טקטי מובהק. הלוחמים חששו שמא בני העיר ומיכה ירדפו אחריהם כדי להשיב את הרכוש. היערכות זו נועדה להבטיח שאם תתרחש התקפה מאחור, הילדים והמשאות הכבדים יוכלו להמשיך להתקדם בבטחה בדרכם, בעוד הגברים החמושים יישארו במאסף ויילחמו ברודפים [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל].