אנשי שבט דן פונים אל הכהן מתוך תפיסה כי בידיו מצויים הכלים הרוחניים הנדרשים כדי לחזות את העתיד, ומבקשים ממנו לברר את תוצאות מסעם [ביאור שטיינזלץ]. הבקשה שְׁאַל נָא בֵאלֹהִים חושפת את אמונתם בכוחם של האפוד והתרפים שהיו במקום.
הפרשנים מציגים מספר גישות לגבי מהותם של התרפים שבאמצעותם התבצעה השאלה. יש המפרשים כי מדובר בכלי נחושת אסטרולוגי שנועד לחישוב השעות והמזלות, ויש הסבורים כי זוהי צורה שנוצקה במועדים מסוימים וניחנה בכוח דיבור. גישה נוספת גורסת כי התרפים היו כלי בצורת אדם, שנועד לקלוט כוחות עליונים [רד"ק].
השאלה המרכזית העולה מן הפסוק היא למי בדיוק כיוונו השואלים את פנייתם. מתוך דיון בדברי חז"ל בשאלה האם המילה "אלהים" בפסוק זה היא קודש (מתייחסת לה') או חול (מתייחסת לעבודה זרה), עולות שתי תפיסות. גישה אחת מסבירה כי הפנייה הייתה לתרפים עצמם, מתוך אמונה מוטעית כי יש בכוחם להגיד עתידות באמצעות כישוף [רש"י, מלבי"ם] או הורדת כוחות עליונים [מצודת דוד].
לעומת זאת, פרשנים אחרים קובעים כי השם "אלהים" בפסוק זה הוא קודש, וכוונת השואלים הייתה לפנות אל ה' [רד"ק, אברבנאל]. על פי גישה זו, טעותם של השואלים לא הייתה פנייה לעבודה זרה מנותקת, אלא האמונה שהפסל יכול לשמש כאמצעי לגיטימי להורדת שפע רוחני ולקבלת תשובה מה'. הם דימו את האפוד של מיכה לאפוד המקודש ולאורים ותומים, וחשבו שדרכו יתגלה דבר ה'. מסיבה זו, גם תשובתו העתידית של הכהן אליהם ניתנת בשם ה' במפורש, שכן הם באמת ביקשו לדעת את רצון ה' דרך אותם אמצעים [אברבנאל].