האדון דוחה באופן נחרץ את הצעת נערו ללון בדרך, ומעדיף להמשיך במסע כדי להגיע ליישוב ישראלי. הוא מצהיר כי לא יסורו אל עִיר נָכְרִי, כלומר עיר זרה שגרים בה גויים בלבד [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שהאדון מתייחס לעיר אחת, הוא משתמש במילת הרבים הֵנָּה. מכך עולה כי סירובו אינו נוגע רק לעיר הספציפית הזו, אלא מדובר בהצהרה עקרונית לפיה הוא אינו מוכן ללון באף עיר שאינה שייכת לישראל [רד"ק].
הכפילות בפסוק, המציין גם שמדובר בעיר נוכרית וגם שהיא אינה מבני ישראל, באה להדגיש את מעמדה הפוליטי של העיר. באותה תקופה היו ערי כנענים שהיו כפופות לישראל והעלו להם מס, כך שהן היו בטוחות יחסית לשהייה ושררה בהן יראת ישראל. לעומת זאת, העיר שעמדה בדרכם הייתה עיר נוכרית לחלוטין שלא הייתה משועבדת לישראל כלל [מלבי"ם].
משום כך, האדון מחליט להמשיך הלאה ומכריז וְעָבַרְנוּ עַד גִּבְעָה, שהיא עיר השייכת לישראל [מצודת דוד], המוכרת כגבעת בנימין [רש"י].