מערכת היחסים המעורערת בין הלוי לפילגשו עומדת במוקד הקרע המוביל לאחת הפרשות הטראגיות בתנ"ך. הפרידה בין בני הזוג אינה עזיבה שגרתית, אלא מלווה בביטוי חריף שזכה למגוון פירושים, המאירים את טיב הסכסוך ביניהם.
המוקד הפרשני המרכזי סובב סביב המילה וַתִּזְנֶה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים (מצודת דוד, מצודת ציון, אברבנאל ושטיינזלץ) היא שאין מדובר בזנות במובן המיני או ההלכתי. על פי גישה זו, משמעות הפועל היא הסרה, סטייה ועזיבה. הפילגש פשוט סרה מעל בעלה, יצאה מביתו והלכה אל בית אביה. המלבי"ם מחזק טענה זו מתוך לשון הפסוק: אילו מדובר היה בניאוף, הפסוק היה אמור לתאר אותה הולכת אל אנשים אחרים, אך היא בחרה לשוב לבית אביה בלבד.
לעומת זאת, רש"י והרד"ק מציעים כי ייתכן שמשמעות המילה קרובה יותר לפשט, והיא אכן יצאה מביתו כדי לאהוב אחרים. הרד"ק מוסיף כי מאחר שהייתה פילגש ללא כתובה וקידושין, היא זנתה תחתיו, והמילה עָלָיו מלמדת שעשתה זאת בחוצפה על פניו, מבלי להסתתר, או בעודה חיה עמו בביתו.
גישה שלישית, הנשענת על מסורת חז"ל והתרגום (רד"ק, מלבי"ם וחומת אנך), מפרשת את המילה וַתִּזְנֶה כלשון ביזיון ומורד. הפילגש בזתה את בעלה ועשתה דבר בניגוד לרצונו. מסורת חז"ל מתארת סכסוך אישי וקפדנות יתרה מצד הבעל, שמצא במזונה פגם קל, כגון זבוב או שערה, וכעס עליה מאוד. כתוצאה מכעסו, היא עזבה אותו. לפי פירוש זה, המילה עָלָיו פירושה שהיא פעלה נגדו, או כפי שמפרש מצודת ציון, פשוט סרה "מעליו".
משך הזמן שבו שהתה בבית אביה מוגדר במילים יָמִים אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים. גם כאן חלוקים הפרשנים כיצד לחשב את התקופה: מצודת ציון והרד"ק מציעים כי המילה יָמִים מציינת שנה שלמה, ויש לקרוא את הפסוק כאילו חסרה בו אות חיבור, כלומר היא שהתה שם שנה וארבעה חודשים. מנגד, הרד"ק בפירושו הנוסף ושטיינזלץ מסבירים כי המילה יָמִים מציינת פרק זמן כללי, והכוונה היא לתקופה של ארבעה חודשים בדיוק.