המשלוח המזעזע של נתחי גוויית האישה ברחבי הארץ משיג את מטרתו, ומעורר בקרב העם חרדה עמוקה והבנה כי נחצה קו אדום. התגובה הספונטנית של כל הראה, כלומר כל מי שראה נתח מנותח מגופה של האישה [מצודת דוד], היא זעזוע מכך שזוועה כזו מעולם לא התרחשה בארץ.
הקביעה כי הרעה הזאת לֹא נִהְיְתָה, מלשון משהו שקרה והיה [מצודת ציון], מלווה גם באמירה שהיא לא נראתה. כפילות זו באה להדגיש כי גם אם במקרה התרחש מעשה נורא כזה בסתר, הרי שהוא מעולם לא נראה לעין כל באופן פומבי [מלבי"ם].
הזעזוע מועצם על ידי ההשוואה ההיסטורית לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. אזכור יציאת מצרים אינו מקרי; מעשה זה מזכיר במהותו את חטאי סדום. מאז יציאת מצרים, תקופה שבה תוקנו עוונוֹת סדום, לא חזר העם לפשוע בחטאים חמורים מסוג זה, ועל כן ההלם מן הנפילה החוזרת לאותו פשע הוא כה גדול [חומת אנך].
מתוך ההבנה שאי אפשר לעבור על כך בשתיקה, האנשים פונים זה לזה בקריאה לפעולה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. קריאה זו מורכבת משלושה שלבים מדורגים [מלבי"ם]: ראשית, שִׂימוּ לָכֶם עָלֶיהָ, כלומר שימו לבכם והתבוננו היטב על הרעה הזאת [רד"ק], במטרה לחקור ולדרוש אם הדבר אכן אמיתי. שנית, עֻצוּ, התייעצו ביניכם וחישבו על כל האפשרויות כיצד לתקן את המעוות. ולבסוף, וְדַבֵּרוּ, הגיעו להסכמה וקבלו החלטה מוחלטת וברורה שתוביל למעשה.