ביום הרביעי לשהותו של האיש, חותנו מנסה לעכבו פעם נוספת בטרם יצא לדרך. בעוד שבימים קודמים החותן עודד את חתנו לשתות יין, מתוך ידיעה שהדרך מבלבלת את מי ששותה וכך ייאלץ להישאר לישון, ביום זה האורח נזהר משתייה. משום כך, החותן משנה את גישתו וגורם לאכילה עצמה להימשך עד שעות היום המאוחרות כדי לעכבו [מלבי"ם].
החותן מבקש מחתנו: סְעָד לִבְּךָ, כלומר, אל תצא לדרך לפני שתטעם דבר [ביאור שטיינזלץ]. מטרת האכילה היא לתמוך בלב ולמנוע ממנו להיחלש [מצודת דוד]. משמעותה היסודית של המילה סעד היא השענה ותמיכה, ועל שם כך נקראת הארוחה "סעודה", שכן היא תומכת ומשענת את הלב מחולשתו [מצודת ציון]. מבחינה דקדוקית, המילה מנוקדת כאן בקמץ רחב, בשונה מהפסוק העוקב שבו היא מנוקדת בחטף קמץ בשל חיבורה במקף למילה הבאה [רד"ק, מנחת שי].
הוא מציע לו לאכול פַּת־לֶחֶם, שפירושה פרוסת לחם [מצודת ציון]. אף על פי שאות היחס בי"ת חסרה בפסוק, כוונת הדברים היא שעליו לסעוד את ליבו בפת לחם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].