הקרע במערכת היחסים בין הלוי לפילגשו מגיע לנקודת מפנה כאשר הבעל לוקח יוזמה לאחות את השברים. מצויד בכוונות פיוס ובאמצעי תחבורה, הוא יוצא למסע כדי להחזיר אליו את אשתו, מה שמוביל לאיחוד משפחתי מחודש ומשמח.
עצם השימוש במילה אִישָׁהּ מעיד על כך שהאישה לא חטאה בזנות בעת פרידתם, שכן אילו הייתה עושה זאת, היא הייתה אסורה עליו לחזרה [מלבי"ם]. הבעל החליט שהגיע הזמן לסיים את הקטטה ביניהם [ביאור שטיינזלץ], ולכן הלך לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ – כלומר, לפייס אותה בדברים טובים ורכים שיתקבלו על הלב, משום ששיער שעזבה בגלל המריבות וההקפדות שהקניט אותה בביתו [רלב"ג, מצודת דוד].
במילה לַהֲשִׁיבָהּ קיים הבדל בין הקריאה למסורת הכתב. בעוד שהקריאה היא להשיב אותה אליו, המילה כתובה בתנ"ך כ"להשיבו" [מנחת שי]. כתיב זה מרמז על פעולה הדדית: הבעל בא להשיב את עצמו אליה, ומתוך כך היא תשוב אליו [רד"ק].
למסעו לקח הבעל צֶמֶד חֲמֹרִים, כלומר זוג חמורים [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי חמור אחד נועד לרכיבתו שלו, והשני הובא במיוחד עבור פילגשו כדי שתוכל לשוב עמו לביתו [מצודת דוד, אברבנאל], וייתכן שהחמורים אף נשאו עליהם מתנות שנועדו לפייס את האישה ואת משפחתה [ביאור שטיינזלץ].
כאשר הגיע, נאמר וַתְּבִיאֵהוּ בֵּית אָבִיהָ. הגישה המרכזית בקרב חלק מהפרשנים היא שהאישה פגשה אותו בחוץ, בדרך, והיא זו שהכניסה אותו אל תוך בית אביה [רד"ק, מצודת דוד]. מנגד, יש הסבורים כי הכתוב אינו מעיד בהכרח על פגישה בחוץ, אלא משמעות הפסוק היא שהאישה הייתה הסיבה והגורם המרכזי לכך שהגיע אל הבית [אברבנאל]. גישה נוספת מציעה שהאישה כלל לא התגוררה בתוך בית אביה אלא בבית משלה בבית לחם. לפיכך, הבעל הגיע תחילה לביתה, ולאחר שהשלימו, היא זו שהביאה אותו אל בית אביה כדי להפגין בפניו שהשלום חזר לשכון ביניהם [חומת אנך]. מכל מקום, נראה כי גם האישה עצמה כבר שכחה את סיבת המריבה ולא ראתה טעם להמשיך בפירוד [ביאור שטיינזלץ].
אבי הנערה, כשראה את חתנו, הגיב בשמחה גדולה. שמחה זו נבעה מכך שהלוי נחשב לאדם נכבד מאוד [רלב"ג, אברבנאל], ומכך שהאב, שלא היה מעורב כלל בסכסוך בין בני הזוג, שמח על ההזדמנות שבתו תחזור לבעלה ולא תישאר עגונה ובודדה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].