בעל הבית יוצא אל ההמון בניסיון נואש להגן על אורחו, ופונה אליהם בקריאה המשלבת נימוקים מוסריים ואישיים כאחד. הפרשנים מבארים תחילה את מילות הפסוק: המילה אַל משמעותה ציווי שלא לעשות, נָא פירושה עתה, והמילה אַחֲרֵי משמשת כאן במשמעות של "הואיל ו-" או "מכיוון ש-" [מצודת דוד, מצודת ציון, שטיינזלץ]. המונח הַנְּבָלָה מתאר מעשה מגונה, כעור ובלתי מוסרי [מצודת ציון, שטיינזלץ].
כפילות המילה אַל בפסוק ("אל אחי", "אל תרעו") אינה מקרית, אלא נועדה להציג שתי טענות חזקות ונפרדות כלפי אנשי העיר [חומת אנך]:
הטענה הראשונה מתמקדת במישור הבין-אישי. באומרו אַל אַחַי, בעל הבית פונה אליהם כאל אחים, ומבקש שיחוסו על כבודו. אף על פי שאינם אחים ממש, שכן הוא משבט אפרים והם מבנימין, הוא מבקש שיכבדו אותו ולא יפגעו בו [אלשיך, חומת אנך]. הפגיעה באורח שבא בצל קורתו מהווה פגיעה ישירה בכבודו של המארח [מצודת דוד].
הטענה השנייה מתמקדת בחומרת המעשה עצמו. באומרו אַל תָּרֵעוּ נָא וכן אַל תַּעֲשׂוּ אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת, הוא מבהיר שעצם הכוונה לטמא את האורח היא רעה ופסולה ביסודה [אלשיך]. מעשה כזה הוא תמיד מגונה, אך ביצועו כלפי אדם זר שמצא מחסה בבית המארח הופך אותו למכוער וחמור במיוחד [שטיינזלץ].
בנוסף, השימוש בביטוי הַנְּבָלָה הַזֹּאת רומז לכך שישנה נבלה אחרת. המארח מדגיש שדווקא "הזאת" – הפגיעה באורח – היא החמורה ביותר, מה שמרמז על נכונותו להציע להם חלופה פחותה בחומרתה בעיניו, כפי שאכן יציע מיד לאחר מכן להוציא אליהם את בתו ואת פילגש האורח [חומת אנך].