האיש הלוי מפרט בפני הזקן שפגש ברחוב העיר את מסלול נסיעתו, את מטרתו ואת זהותו, תוך שהוא מדגיש את הפער שבין מעמדו המכובד וכוונותיו הטובות לבין חוסר הכנסת האורחים שהוא חווה.
בתארו את מסלולו, הוא אומר עֹבְרִים אֲנַחְנוּ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה עַד יַרְכְּתֵי הַר אֶפְרַיִם. הוא מסביר כי פניו מועדות אל מעמקי הר אפרים משום ששם הוא מתגורר, ומציין כי מדובר בדרך ארוכה שלא ניתן להשלים ביום אחד [מצודת דוד, מלבי"ם]. כדי להבהיר את מעמדו, הוא מוסיף וָאֵלֵךְ עַד בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, ובכך מדגיש כי נסע רק לשם ופניו מועדות כעת חזרה למקומו, כדי שהזקן לא יחשוב בטעות שהוא רוכל נודד המחזר בעיירות למטרות מסחר [מלבי"ם].
הלוי ממשיך ומצהיר וְאֶת בֵּית ה׳ אֲנִי הֹלֵךְ. המילה וְאֶת משמעותה בפסוק זה היא "ואל" [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי הכוונה ב"בית ה׳" היא למשכן שילה, שהיה ממוקם באזור אפרים. קיימות מספר גישות באשר לסיבה שבגינה ציין זאת הלוי: יש הסבורים כי שילה הייתה עיר מגוריו, או שמתוקף היותו לוי היה שייך למשכן שפעל שם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי גם אם לא התגורר בשילה עצמה, הוא עשה את דרכו לשם במיוחד כדי להתפלל ולהקריב זבחים [רד"ק, מצודת דוד]. אזכור ההליכה לבית ה׳ נועד גם למטרה מעשית: הלוי ביקש להראות שהוא אדם העוסק במצווה, וכן לבדל את עצמו מאנשי מיכה עובדי הפסלים שהתגוררו גם הם בהר אפרים. באמצעות דברים אלו קיווה לעורר את רחמיו של הזקן כדי שיכניסו לביתו בלב טוב [רד"ק, מלבי"ם].
לבסוף הוא מביע את תסכולו באומרו וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתִי הַבָּיְתָה. הוא מלין על כך שלמרות שהוא אדם הגון הנמצא בדרכו לקיים מצווה, איש מתושבי המקום אינו מוכן לארח אותו, והוא נאלץ לשבת בחוץ ברחוב [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].