עם שחר, יוצא האיש מן הבית ומוצא את פילגשו, אך פנייתו אליה מעידה על חוסר הבנה של המציאות הטראגית. כאשר הכתוב מציין וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה, כוונתו היא שיקומו וימשיכו לדרכם [ביאור שטיינזלץ]. עצם הדיבור אליה נובע מכך שבאותו רגע הבעל עדיין לא הרגיש והבין שהיא למעשה מתה [מצודת דוד].
התגובה לפנייתו היא שאֵין עֹנֶה, כלומר אין כל משיב [מצודת ציון], והסיבה האילמת והקשה לכך היא שהיא פשוט כבר לא הייתה בין החיים [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. לאחר שהתברר המצב, וַיִּקָּחֶהָ עַל הַחֲמוֹר... וַיֵּלֶךְ לִמְקֹמוֹ, הוא נושא את גווייתה על החמור וחוזר עמה בחזרה אל ביתו [ביאור שטיינזלץ].