האירוח בבית הזקן מתחיל בדאגה לצרכים הפיזיים של האורחים ושל בהמותיהם, מה שמאפשר להם להתארגן לאכילה ושתייה ברוגע ובשלווה [ביאור שטיינזלץ]. תחילה מתפנה המארח לטפל בבהמות המשא.
המילה נכתבת בפסוק כ־ויבול, אך קריאתה המסורתית היא וַיָּבָל [רד"ק, מנחת שי]. הפרשנים מציעים שני כיוונים להבנת פועל זה, שמשמעותו הכללית היא הכנת מאכל ונתינתו לחמורים [מצודת דוד]:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מהשורש ב.ל.ל, המציין ערבוב. בעת העתיקה, הדרך המקובלת להכנת מספוא לבהמות הייתה לבלול ולערבב תבואה, כמו שעורה או שיבולת שועל, יחד עם תבן. תערובת מזון זו נקראת "בליל", ולכן פעולת ההאכלה מתוארת כבלילה [רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. גישה שונה קושרת את המילה למונח "יבול", כלומר המארח העניק לחמורים יבול של תבואה למאכל [רש"י, אברבנאל].
לאחר שהחמורים טופלו, מתפנים האנשים לעצמם – וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. מתוך תיאור אירוח זה נלמדת הדרכה מעשית להולכי דרכים: ראוי לאדם שייקח עמו תמיד צידה של מאכל ומשתה לדרך, ולא יסמוך לחלוטין על מה שיקבל מבעל הבית במקום הלינה. הדרכה זו משתקפת בדברי האורח עצמו, שהצהיר קודם לכן כי יש בידו לחם ויין משלו [אברבנאל].