באווירה פסטורלית של הכנסת אורחים חמימה, מתנפצת לפתע השלווה על ידי איום אפל העולה מרחובות העיר, ומעמיד את חוקי המוסר במבחן אכזרי. בעוד המארח ואורחו מֵיטִיבִים אֶת־לִבָּם באכילה, בשתייה, בשמחה ובשיחת רעים [מצודת דוד, אברבנאל], מופיעים לפתע אנשים רשעים, פורקי עול שמים, שספגו מידות מושחתות מלידתם, המכונים בְנֵי־בְלִיַּעַל [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
הפרשנים עומדים על ההבדל המהותי בין אירוע זה לבין חטא סדום. בעוד שבסדום הפגיעה באורחים נבעה מחוקי עיר מעוותים שהתקבלו בשכלם של התושבים שמנעו הכנסת אורחים, כאן הפשע נבע מתאווה אישית ויצרית בלבד. לכן, לא כל תושבי העיר השתתפו במעשה, אלא רק האספסוף הרשע [מלבי"ם]. האנשים נָסַבּוּ אֶת־הַבַּיִת כדי לחסום כל פתח מילוט עבור האורח [אברבנאל, מלבי"ם], אך להבדיל מאנשי סדום שניסו לשבור את הדלת באלימות, כאן הם מִֽתְדַּפְּקִים עליה בנחת [מצודת ציון, רד"ק]. השימוש בפועל זה מלמד על פעולה מדומה, שכן הם לא באו להילחם בבעל הבית או לפגוע בו [מלבי"ם]. מתוך כבוד מעוות למארח הזקן, שהיה מנכבדי העדה, הם פנו אליו ישירות בדרישה שיוציא את האורח בעצמו, כדי שהדבר ייעשה ברצונו ולא בכוח [אלשיך, אברבנאל].
דרישתם וְנֵדָעֶנּוּ מתפרשת בקרב רוב המפרשים כדרישה למשכב זכור [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], אף שיש מי שמציע כי כוונתם הייתה להרוג את האורח ונקטו בלשון נקייה של עשיית נבלה [רד"ק]. עם זאת, קריאה פסיכולוגית של האירוע מעלה כי כוונתם האמיתית והנסתרת כלל לא הייתה משכב זכור עם האורח, ואף לא פגיעה בבתו של הזקן, שאותה כיבדו כבת עירם. מטרתם האמיתית הייתה להניח את ידיהם על פילגשו יפת התואר של האורח. הם דרשו את האיש רק כדי להפעיל עליו לחץ, מתוך ידיעה שהדבר יוביל לכך שייאלץ למסור לידיהם את הפילגש כדי להציל את עצמו, כפי שאכן קרה לבסוף [אברבנאל].