לאחר עיכובים ממושכים והפצרות חוזרות ונשנות מצד חותנו המארח, פוקעת סבלנותו של האיש והוא מחליט לצאת לדרך חזרה לביתו. יציאה מאוחרת זו, בשעות שבהן היום כבר החל לרדת, טומנת בחובה סכנות רבות ומניעה את שרשרת האירועים הטרגית שתתרחש בהמשך.
הכתוב מציין כי וְלֹא אָבָה האיש ללון, כלומר הוא לא רצה להתעכב שם יותר [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הוא מתקדם במסעו עד שהוא מגיע נֹכַח, מול העיר יְבוּס. פרשנים מסבירים כי יבוס היא ירושלים, או ליתר דיוק מחוז בתוכה שבו ישבו באותה עת היבוסים [מצודת דוד, אברבנאל]. אזכור זה מלמד על כך שהאירוע התרחש בתקופה מוקדמת מאוד של ימי השופטים, לאחר מות יהושע אך בטרם נכבשה ירושלים על ידי שבט יהודה [רלב"ג].
בתיאור ציודו של האיש נאמר כי היו עמו חֲמוֹרִים חֲבוּשִׁים, כלומר חמורים שנקשרו באזור שלהם והוכנו לרכיבה או למשא [מצודת ציון, רד"ק]. חמורים אלו היו טעונים בכל טוב, ככל הנראה בצידה לדרך הכוללת לחם, יין ומספוא [רד"ק], או במתנות שהעניק לו החותן האוהב [ביאור שטיינזלץ].
אזכור החמורים והפילגש בפסוק מעורר תמיהה, שכן הם כבר הוזכרו בתחילת הסיפור, בעוד שהנער שליווה אותם הושמט כאן. הסיבה לכך היא שהכתוב מבקש להסביר את מניעיו של האיש בבחירת מקום הלינה. הימצאותם של חמורים עמוסים ברכוש עוררה חשש מפני שודדים, ונוכחות הפילגש, שאינה מורגלת בתנאי שטח קשים, שללה את האפשרות ללון בשדה הפתוח. מאותן סיבות ממש, החשש לשוד ופחד מפני פגיעה בפילגשו, נמנע האיש מלהיכנס ללון בעיר נוכריה כיבוס [מלבי"ם].
מתוך השתלשלות אירועים זו נלמדים מספר לקחים מהותיים הנוגעים להלכות דרכים ולזהירות נדרשת. ראשית, אין לעכב עוברי אורח מעבר למידה, שכן הכנסת האורחים המופרזת של אבי הנערה היא שהובילה בסופו של דבר לאסון. שנית, יציאה לדרך צריכה להיעשות בשעות הבוקר, וההחלטה לצאת למסע לעת ערב הייתה שגויה מיסודה. עם זאת, החלטתו של האיש שלא לסור לעיר של נוכרים ולהעדיף לינה בקרב בני ישראל הייתה ראויה ונכונה כשלעצמה, גם אם בדיעבד הובילה לתוצאה קשה [אברבנאל].