ההמון הזועם שצבא על פתח הבית עמד בסירובו, והניסיון לפייסם הגיע למבוי סתום. וְלֹא אָבוּ (לא רצו) הָאֲנָשִׁים לִשְׁמֹעַ לוֹ ולקבל את דבריו של המארח. הסיבה לסירובם נתונה לפרשנות: יש המסבירים כי הם רצו לפגוע דווקא באורח עצמו [ביאור שטיינזלץ], ויש הסבורים כי הם פשוט לא רצו להמיט קלון על בתו של הזקן המארח [מלבי"ם].
כאשר האורח הבין שעליו לבחור בינו לבין הנשים, הוא פעל באלימות: וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ. מכיוון שהיא לא רצתה לצאת, הוא נאלץ לאחוז בה בכוח ולהוציא אותה החוצה בעל כורחה. המניע למעשה זה נובע ממספר כיוונים: הגישה המרכזית היא שהאורח עשה זאת כדי להציל את עצמו, מתוך מחשבה שכאשר אנשי העיר יראו את יופייה הם יתפייסו ויניחו לו [רד"ק, מצודת דוד]. מנגד, יש המציגים מניע מוסרי יותר במסגרת חובת הכרת הטוב למארח: כאשר האורח ראה שבעל הבית מוכן להפקיר את בתו שלו רק כדי לשמור על כבודו של האורח, הוא החליט שעדיף למסור את פילגשו שלו מאשר שבתו של המארח תיפגע בגללו [אלשיך].
וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ. אף על פי שבתחילה דרשו האנשים את האורח, ברגע שראו את הפילגש הם חשקו בה, הסתפקו בה לבדה ושינו את תוכניתם. דבר זה מוכיח שמטרתם העיקרית הייתה רק למלא את תאוותם [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הזוועה שהתרחשה בחוץ מנוסחת בשני שלבים: וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ בָהּ. הפרשנים מסכימים כי הפועל "וידעו" מכוון למשכב כדרכה, כאשר האנשים באו עליה בזה אחר זה. לעומת זאת, הפועל "ויתעללו" מצביע על מעשים נוספים של התעללות, ניאוף ומשכב שלא כדרכה [מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
מסכת העינויים נמשכה כל הלילה, ורק כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר – באותו שלב שבו האור נוצץ בפאת המזרח טרם זריחת השמש – הם שחררו אותה לנפשה [מצודת דוד].
מבחינת מסורת נוסח המקרא, המילה וַיֹּצֵא מנוקדת באות צד"י עם צيري (ולא בחיריק), והיא נכתבת חסר אות וי"ו. בנוסף, המילה האחרונה בפסוק נכתבת באות בי"ת ("בעלות") אך נקראת באות כ"ף – כַּעֲלוֹת [מנחת שי, רד"ק].