האיש הלוי מחליט לבסוף לקום ולצאת לדרך יחד עם פילגשו ונערו, אף על פי שהשעה כבר מאוחרת. חותנו, אבי הנערה, מנסה לשכנע אותו להישאר לילה נוסף באמצעות טענות הגיוניות על מצב היום ועל קשיי הדרך הצפויים להם [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
החותן פותח בתיאור מצב השמש ואומר רָפָה הַיּוֹם לַעֲרוֹב. המילה רָפָה מבטאת רפיון וחולשה, והמילה לַעֲרוֹב משמעה לשקוע, מלשון ערב [מצודת ציון]. רוב הפרשנים מסבירים כי כוחה, חום השמש ואורה מגיעים לשיאם בשעת חצות היום, ולאחר מכן הם הולכים ונחלשים בהדרגה עד לשקיעה.
בהמשך דבריו, החותן מציין כי הגיעה עת חֲנוֹת הַיּוֹם. למושג זה ניתנו שני הסברים. הגישה המרכזית מתמקדת בבני האדם, ומסבירה כי זהו הזמן ביממה שבו כל הולכי הדרכים מסיימים את מסעם ופונים לחפש מחסה ולחנות בתוך בית [רש"י, רד"ק]. מנגד, ישנו פירוש המתמקד בטבע, ולפיו המונח מתייחס לשמש עצמה. לעת ערב, כאשר השמש נעלמת מעיני בני האדם, נוצרת התחושה שהיא סיימה את מסלולה והיא כביכול חונה ונחה ממהלכה [רד"ק].
על בסיס מצב היום, החותן מציג את טענתו המרכזית. הוא מחשב ומבין כי בפרק הזמן הקצר שנותר, חתנו לא יספיק להגיע לביתו. המשמעות היא שבעל כורחו הוא ייאלץ לעצור באמצע הדרך ולחנות ללילה במקום זר. לכן, הוא מציע לו לִין פֹּה, מתוך תפיסה שאם ממילא עליו לחנות הלילה, עדיף בהרבה לעשות זאת בבית החותן במנוחה ובשמחה, מאשר בדרכים. לבסוף, הוא מבטיח לו כי באמצעות תכנון נכון, וְהִשְׁכַּמְתֶּם מָחָר לְדַרְכְּכֶם וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶךָ, כלומר, אם יצאו לדרך מוקדם בבוקר המחרת, הם יצליחו להגיע לביתם ביום אחד, וכך יימנעו לחלוטין מהצורך ללון בדרך [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].