קרה לכם פעם שרציתם כבר לחזור הביתה, אבל המארחים המשיכו לבקש שתישארו עוד קצת? זה בדיוק מה שקרה לאיש בסיפור שלנו. אחרי שהתעכב המון זמן בגלל שאבי אשתו ביקש ממנו שוב ושוב להישאר, פקעה סבלנותו. מסופר כי וְלֹא אָבָה האיש להישאר לישון שם, כלומר הוא פשוט לא רצה להתעכב יותר. הוא החליט לצאת לדרך למרות שהיום כבר התחיל להחשיך. יציאה מאוחרת כזו נחשבה למסוכנת מאוד באותם ימים.
הוא התקדם במסעו עד שהגיע נֹכַח, כלומר ממש מול, העיר יְבוּס. יבוס היא בעצם ירושלים, שבאותה תקופה מוקדמת של ימי השופטים עדיין לא נכבשה והייתה עיר של נוכרים. היו איתו חֲמוֹרִים חֲבוּשִׁים, שהם חמורים שקשרו עליהם אוכפים והכינו אותם למסע, כשהם עמוסים בהרבה אוכל, ציוד ומתנות.
למה בכלל מזכירים את החמורים ואת האישה שאיתו? כדי להסביר לנו למה הוא חיפש מקום בטוח לישון בו. בגלל שהחמורים היו עמוסים ברכוש, הוא פחד משודדים, ובגלל שהאישה לא הייתה רגילה לתנאים קשים, הם לא יכלו לישון סתם כך בשדה הפתוח. מאותה סיבה הוא גם פחד להיכנס לישון בעיר זרה כמו יבוס.
מהסיפור הזה אנחנו לומדים כמה כללים חשובים לדרך: קודם כל, אסור לעכב אורחים יותר מדי, כי לפעמים זה עלול להוביל לסכנה. בנוסף, תמיד עדיף לצאת לדרך מוקדם בבוקר ולא בערב. אבל למרות הטעות של היציאה המאוחרת, ההחלטה של האיש לא לישון בעיר של נוכרים אלא לחפש מקום של בני ישראל, הייתה החלטה נכונה וזהירה.