יצא לכם פעם לריב עם חבר טוב או עם מישהו מהמשפחה, ואז להרגיש שמישהו חייב להיות הראשון שעושה צעד כדי להשלים? זה בדיוק מה שקורה כאן. הבעל מחליט שהגיע הזמן לסיים את המריבה הגדולה שהייתה לו עם אשתו. התנ"ך קורא לו אִישָׁהּ, כדי ללמד אותנו שלמרות שהם רבו והיא עזבה לבית אבא שלה, הם עדיין נשארו קשורים ויכלו לתקן את הקשר ולחזור להיות יחד.
הוא יוצא לדרך במטרה לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ. הכוונה היא שהוא רצה לפייס אותה במילים טובות, רכות ועדינות שייכנסו לה ישר ללב, כי הוא הבין שהיא עזבה בגלל המילים הקשות והכעס שהיו ביניהם קודם. המטרה שלו הייתה לַהֲשִׁיבָהּ אליו הביתה. אבל בתנ"ך המילה הזו כתובה קצת אחרת, כאילו כתוב "להשיב אותו". למה? כדי לרמז לנו על משהו מקסים: הבעל בא קודם כל להשיב את עצמו אליה, ומתוך כך גם היא תרצה לשוב אליו.
למסע הזה הוא לקח איתו צֶמֶד חֲמֹרִים, כלומר זוג חמורים. חמור אחד נועד כדי שהוא יוכל לרכוב עליו, והחמור השני הובא במיוחד בשביל אשתו, כדי שתוכל לרכוב עליו בחזרה הביתה, ואולי החמורים אפילו סחבו עליהם מתנות פיוס משמחות בשבילה ובשביל המשפחה שלה.
כשהוא הגיע, הם נפגשו בחוץ, ואז וַתְּבִיאֵהוּ בֵּית אָבִיהָ. האישה הכניסה אותו בשמחה אל תוך הבית של אבא שלה. הפעולה הזו מראה שגם היא כבר שכחה את המריבה ורצתה מאוד להשלים. כשאבא של האישה ראה את החתן שלו, הוא שמח מאוד. הוא שמח גם כי החתן היה אדם מאוד מכובד, ובעיקר כי הוא רצה שהבת שלו תחזור לחיות בשלום ובשמחה עם בעלה ולא תישאר בודדה.