ויקרא, פרק י״ד, פסוק י״ג

מכיוון שקרבן האשם של המצורע הועמד תחילה בשער המזרח, התורה מדגישה שיש להחזירו צפונה וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה, באזור הכללי של צפון המזבח המוגדר בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ. מאחר שחלק מדם הקרבן ניתן על גוף המיטהר, הכתוב מבהיר כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן, כלומר חובה לקבל את דמו ולזרקו על חלקו התחתון של המזבח, פעולה הקודמת לנתינת הדם על האדם ומתירה את הבשר לאכילת הכהנים. שילוב זה מלמד שהדאגה לבריאותו של האדם הפרטי אינה סותרת את עבודת ה', אלא משתלבת עם מטרות המזבח. לבסוף, מוגדר כי הקרבן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא, ולכן הוא נאכל רק לזכרי כהונה, נפסל אם נשחט שלא לשמו, וקדושתו החמורה חלה גם על לוג השמן של המצורע שנפסל אם חסר משיעורו.