תהליך הטהרה של המצורע מתחשב במצבו הכלכלי, ומאפשר לו להשלים את כפרתו בעזרת קורבן צנוע אם אין ידו משגת. במקום להביא כבשים יקרים, המיטהר מביא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, בהתאם ליכולתו הכלכלית, אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ. עוף אחד ישמש כקורבן חַטָּאת, והשני כקורבן עֹלָה [ביאור שטיינזלץ]. השם תֹרִים ניתן לעופות אלו על שום אופן קפיצתם (מלשון לנתר), שכן הם מכווצים את גופם כלפי הקרקע ואז מזנקים ועפים בעוצמה [הכתב והקבלה].
התורה מדגישה את המספר שתיים (שְׁתֵּי, שְׁנֵי), אף על פי שצורת הרבים כשלעצמה כבר מצביעה על זוג. פירוט זה נועד למנוע טעות של היקש הגיוני: ללא ציון המספר, היה ניתן להשוות את המצורע העני למקרים אחרים של מחוסרי כפרה (כמו יולדת ענייה או מי שנטמא במקדש), ולהסיק בטעות שעליו להביא ארבעה עופות. לכן, הכתוב מגביל את הכמות לשניים בלבד [מלבי"ם, אילת השחר].
הביטוי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ מלמד שהקורבן נקבע לפי מצבו הכלכלי של האדם ברגע הבאת העופות, גם אם מצבו השתנה מאז שהביא את קורבן האשם הראשוני שלו. אם העני התעשר בינתיים, עליו להביא קורבן של עשיר, ואם העשיר העני, הוא יביא קורבן עני [מלבי"ם]. בנוסף, קיימת היררכיה כלכלית בין העופות עצמם: התורים הובאו כשהם בוגרים, ואילו בני היונה כשהם קטנים, ולכן התורים היו יקרים יותר. עני רגיל היה מביא תורים, ורק העני המרוד ביותר היה מביא בני יונה [פירושי רד"צ הופמן]. מסיבה זו, יש מן הפרשנים המדגישים כי אם לאדם יש יכולת כלכלית להביא את התורים היקרים, אל לו להסתפק בבני יונה [ביאור יש"ר, נתינה לגר].
הניסוח אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה (עם ה"א הידיעה במילה "והאחד") מצביע על כך ששני העופות מהווים זוג שלם ואחיד, ומכאן נלמד שחובה להביא את שניהם מאותו המין [מלבי"ם, אילת השחר]. באשר למועד קביעת ייעודו של כל עוף, הדעות חלוקות: בעוד שיש הסבורים כי הכהן הוא זה שקובע איזה עוף ישמש לחטאת ואיזה לעולה בשעת ההקרבה [ביאור יש"ר], גישה אחרת גורסת כי האדם מייעד אותם לתפקידם כבר בשעת הקנייה והלקיחה [צפנת פענח]. לבסוף, אף על פי שקורבן החטאת קודם לקורבן העולה הן בהקדשה והן בהקרבה, קורבן העולה נחשב לעיקר בכל הקשור לייחוד ולבחירה הספציפית מתוך זוג העופות [העמק דבר].