פסוק זה מציג את ההקלה המיוחדת שמעניקה התורה למצורע דל אמצעים המבקש להיטהר. בעוד שמצורע עשיר נדרש להביא שלושה כבשים ושלושה עשרונים של סולת, התורה מתחשבת במצבו הכלכלי של העני ומאפשרת לו להביא כבש אחד ועישרון סולת אחד, תוך השלמת שאר הקורבנות בעופות.
הפסוק פותח בכפילות וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת. הפרשנים מסבירים כי הכפילות נועדה להגדיר במדויק את מצבו של האדם. המונח דַּל במקרא עשוי לתאר חולשה גופנית, ירידה במעמד החברתי, או אדם שהיה עשיר מופלג וירד מנכסיו, אך עדיין אינו נחשב עני מרוד. לכן הוסיפה התורה וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת, כדי להבהיר שמדובר בחוסר יכולת כלכלית ממשית לרכוש את קורבן העשיר. מנגד, אילו נכתב רק "ואין ידו משגת", היינו עלולים לחשוב שהכוונה היא לאדם בעל אמצעים שפשוט אינו מצליח למצוא בהמות לקנייה באותו רגע, למשל בשעת מצור. לכן באה המילה "דל" להדגיש שהסיבה לחוסר ההשגה היא עוניו [אור החיים, מלבי"ם, חיזקוני, פרדס יוסף]. בנוסף, השימוש בלשון הווה ("משגת") מלמד שהקריטריון לעוני נקבע בדיוק לפי מצבו הכלכלי של המצורע בשעת הבאת הקורבן, שכן המצורע ממהר להיטהר ואינו ממתין לעלייה לרגל כשאר מביאי הקורבנות [העמק דבר]. המילה הוּא באה ללמדנו שהמעמד הכלכלי נקבע אך ורק לפי המצורע עצמו; כך שאם אדם עשיר נדר לממן את קורבנו של מצורע עני, עדיין יובא קורבן עני, שכן המצורע "הוא" דל [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
למרות ההקלה הגדולה, התורה קובעת כי גם העני חייב להביא כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם. קורבן האשם הוא ליבת תהליך הטהרה, ולכן אי אפשר להמירו בעופות. התורה מדגישה את המילה אֶחָד כדי למנוע טעות: מכיוון שהעני מביא עופות במקום שני הכבשים האחרים (החטאת והעולה), היינו עלולים לחשוב שהוא יכול להמיר גם את האשם, או שעליו להביא שני עופות תחתיו. לכן מודגש שעליו להביא בדיוק כבש אחד [תורה תמימה, מלבי"ם].
המשך הפסוק מתאר את ייעודו של הכבש: לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו. הצירוף מעורר קושי, שכן על פי ההלכה הכפרה נעשית באמצעות זריקת הדם ולא באמצעות התנופה. הפרשנים מבארים כי התורה מדגישה כאן את מצוות התנופה כדי להסביר מדוע דווקא קורבן האשם אינו יכול להיות מומר בעוף – שכן עופות אינם טעונים תנופה חיים. אף על פי שהתנופה אינה מעכבת את עצם הכפרה המושגת על ידי הדם, הכתוב מחשיב את מי שלא הניף כמי שלא כיפר בצורה השלמה והמובחרת ביותר [תורה תמימה, מלבי"ם, ביאור יש"ר].
לגבי מנחת המצורע נאמר: וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד. הפרשנים מסבירים כי המילה אֶחָד אינה מיותרת, אלא באה לקשור את העישרון לכבש: כשם שהעני מביא כבש אחד, כך הוא מביא עישרון אחד לנסכיו של אותו כבש, ואין מדובר במנחה העומדת בפני עצמה [רש"י, גור אריה, ברכת אשר]. הניסוח המיוחד של הפסוק, וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן לְמִנְחָה, משמש גם כמקור לכלל הלכתי ולפיו כל עישרון סולת המובא למנחה, חייב להיות בלול בשיעור של לוג שמן שלם [תורה תמימה, מלבי"ם].
הפסוק חותם במילים וְלֹג שָׁמֶן. התורה הוצרכה לכתוב זאת במפורש כדי לשלול טעות הגיונית: מכיוון שהעני מביא שליש מכמות הבהמות של העשיר (כבש אחד במקום שלושה) ושליש מכמות הסולת (עישרון אחד במקום שלושה), היה מקום לחשוב שגם את כמות השמן עליו להפחית לשליש לוג. לכן התורה מדגישה שגם הדל חייב להביא לוג שמן שלם [תורה תמימה, מלבי"ם, רד"צ הופמן]. שמן זה נועד בעיקרו כדי לתת ממנו על תנוך אוזנו ועל בהונותיו של המצורע במסגרת תהליך הטהרה, ואילו השמן הנדרש לבלילת המנחה עצמה אינו מפורט כאן, שכן שיעורו כבר ידוע מהלכות הנסכים הכלליות [רש"י, שפתי חכמים].