פסוק זה מתאר את נקודת המפנה הדרמטית בתהליך טהרתו של המצורע, הרגע שבו הוא מתחיל את דרכו חזרה מן הבידוד המוחלט אל חיק החברה והקדושה. הפסוק מפרט את המפגש בין הכהן למצורע ואת אופי הריפוי הנדרש.
וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה
המצורע המוחלט נשלח לשבת בדד מחוץ לשלוש מחנות (מחנה שכינה, מחנה לוייה ומחנה ישראל). אף על פי שהפסוק הקודם מציין שהמצורע מובא אל הכהן, הפרשנים מסבירים כי המצורע אינו נכנס פנימה. במקום זאת, הוא מובא אל סמוך לשער העיר או למקום קרוב, והכהן הוא שיוצא אליו אל מחוץ למחנה [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, דברי דוד, העמק דבר, ביאור יש"ר].
ההדגשה על כך שהכהן יוצא מן המחנה באה ללמד הלכה מהותית: רק כהן שרשאי וראוי להיכנס אל תוך המחנה כשר לטהר את המצורע. כהן שהוא בעצמו מצורע אינו יכול לטהר מצורע אחר, אך כהנים בעלי טומאות קלות יותר (כגון זב או טמא מת), המותרים להיכנס לחלק מהמחנות, כשרים לכך [הטור הארוך, תורה תמימה, רלב"ג, מלבי"ם, רש"ר הירש, חזקוני, אדרת אליהו, פירושי רד"צ הופמן]. כמו כן, אין חובה שהבדיקה תיעשה דווקא על ידי הכהן הגדול, וכל כהן הדיוט כשר לכך [אבן עזרא, אבי עזר].
מעבר לפן ההלכתי, יציאת הכהן טומנת בחובה מסר רוחני ומנהיגותי. הכהן, מנהיג הדור, מצופה לעזוב את מחנה קדושתו, להשפיל עצמו ולצאת אל החוטא המנודה. בכך הוא מלמד עליו זכות, מראה לו כי ה' חפץ בו לאחר שקיבל את עונשו, ומשיב לו את כבודו האבוד לעיני העם המלווים את הכהן בצאתו [פרדס יוסף, שפתי כהן].
וְרָאָה הַכֹּהֵן
התורה כופלת את המילה כהן בפסוק ("ויצא הכהן... וראה הכהן"). הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכפילות זו נועדה ללמד שגם אם כהן אחר, שלא יצא במיוחד מן המחנה אלא הזדמן למקום (כגון שהיה בשדה או במדבר), רואה את המצורע – הוא רשאי לבדוק ולטהר אותו [מלבי"ם, אילת השחר, אדרת אליהו].
וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת
ניסוח זה מעורר פליאה, שכן דרך הלשון היא לייחס את הרפואה לאדם החולה ולא למכה עצמה. הפרשנים מסבירים כי הדיוק הלשוני מצביע על כך שהאדם עצמו טרם נרפא ונטהר לחלוטין, שכן הוא עדיין מוגדר כמצורע וזקוק לתהליך הטהרה. הריפוי מתייחס אך ורק לנגע עצמו – כלומר, סימני הטומאה המובהקים (כגון שער לבן או בשר חי) נעלמו או שהופיעו סימני טהרה. הדבר גם מבחין בין "מצורע מוחלט", שטהרתו תלויה בהיעלמות פיזית של הנגע, לבין "מצורע מוסגר", שטהרתו תלויה רק בסיום ימי ההסגר [תורה תמימה, מלבי"ם, חזקוני, רש"ר הירש, פירושי רד"צ הופמן, ביאור שטיינזלץ, רלב"ג].
מִן הַצָּרוּעַ
השימוש במילת היחס מן מלמד כי די בכך שאפילו מקצת מסימני הטומאה נעלמו כדי להתחיל בתהליך הטהרה. בנוסף, מילה זו כוללת גם מצב שבו הצרעת פרחה בכולו (התפשטה על כל גופו), מצב שעל פי ההלכה נחשב כטהור ומחייב את הבאת הציפורים [תורה תמימה, מלבי"ם, חזקוני, אדרת אליהו].
במישור הרוחני, העובדה שהכתוב עדיין מכנה אותו צרוע ולא אדם רגיל, מרמזת על מצבו הפנימי. הנגע הפיזי אכן נרפא לאחר שהחטא נעקר מן השורש, אך ייתכן שהאדם חזר בתשובה רק מתוך ייסורי הצרעת ולא מהתעוררות פנימית טהורה. יתרה מכך, הצרעת באה על חטאים כגון לשון הרע וצרות עין (צרוע רומז ל"צר עין"). גם לאחר שהתרפא מחטא לשון הרע וסיים את בידודו המוחלט, עדיין נותר בו פגם צרות העין, ולכן הוא יידרש להמשך תהליך כפרה ולישיבה מחוץ לאוהלו שבעת ימים נוספים [חתם סופר, העמק דבר, שפתי כהן].