דיני הבית המנוגע מציגים רמות שונות של טומאה, התלויות במצבו הפיזי של המבנה ובאופי השהות של האדם בתוכו. הכתוב קובע את ההשלכות המיידיות על מי שנכנס לבית בזמן שהוא נתון תחת הסגר, ומבחין בדקות בין טומאת הגוף לטומאת הבגדים.
המונח וְהַבָּא אֶל־הַבַּיִת מתייחס להכנסת הראש ורוב הגוף אל תוך המבנה [תורה תמימה, אדרת אליהו, רש"ר הירש], ואין די בהכנסת איבר אחד בלבד [מלבי"ם]. כמו כן, כניסה אל הבית דרך האחוריים אינה נחשבת לביאה האוסרת [תורה תמימה]. עצם הכניסה פנימה, אפילו לרגע קט וללא שהייה כלל, מספיקה כדי לטמא את האדם [רבנו בחיי, ביאור יש"ר, בכור שור, רש"ר הירש, הופמן].
הגדרת הזמן כׇּל־יְמֵי הִסְגִּיר אֹתוֹ מכוונת לשבועות ההסגר הראשון והשני [ביאור יש"ר, הופמן, חומש קה"ת]. עם זאת, הפרשנים מדייקים מלשון זו הבחנה משפטית חשובה: הפסוק מוציא מכלל זה את ימי הקליפה – הימים שבהם חלצו את האבנים הנגועות וקילפו את קירות הבית, בטרם התחיל שבוע ההסגר החדש. בימים אלו, מי שנכנס לבית אינו נטמא [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, מלבי"ם, משכיל לדוד, אדרת אליהו, חזקוני, דברי דוד]. מאידך גיסא, המילה כׇּל באה לרבות בית "מוחלט" – בית שהנגע חזר אליו והוא עומד להריסה. בבית כזה, גם אם קילפו את הנגע והוציאו את האבנים, הטומאה נותרת בעינה וכל הנכנס אליו נטמא [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, שפתי חכמים, מלבי"ם, בכור שור, חזקוני, אדרת אליהו, דברי דוד, הדר זקנים].
אדם שנכנס לבית במצבים אלו יִטְמָא עַד־הָעָרֶב, וכדי להיטהר עליו לרחוץ את בשרו במים כמשפט [אבן עזרא, חזקוני]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמתוך השמטת הדרישה לכיבוס בגדים בפסוק זה, נלמד כי הכניסה לבית מטמאת את גופו של האדם בלבד, בעוד בגדיו שעליו נשארים בטהרתם. פטור זה מכיבוס בגדים תקף אך ורק כאשר מדובר בכניסה קצרה. על בסיס הפסוק העוקב, המזכיר את האוכל והשוכב בבית, מסבירים הפרשנים כי פעולות אלו משמשות רק כדוגמה לשהייה ממושכת. אדם ששהה בבית פרק זמן מוגדר, הרי שהטומאה מחמירה וגם בגדיו נטמאים וטעונים כיבוס [רש"י, מזרחי, רבנו בחיי, שפתי חכמים, מלבי"ם, משכיל לדוד, לבוש האורה, אדרת אליהו, גור אריה, רש"ר הירש, דברי דוד].
שיעור הזמן המחמיר את הטומאה מוגדר על ידי חז"ל כ"כדי אכילת פרס" – פרק הזמן הנדרש לאכילת חצי כיכר לחם, השווה לנפח של ארבע ביצים. כדי להגדיר שהות משמעותית של סעודת קבע, מדובר בזמן שלוקח לאכול פת חיטים, הנאכלת מהר יותר מפת שעורים, כאשר האדם אוכל בהסבה ועם תוספת של לפתן [מזרחי, שפתי חכמים, מלבי"ם, משכיל לדוד, גור אריה, רש"ר הירש, דברי דוד].