לאחר חילוץ החלקים הנגועים מן הבית המצורע, עולה הצורך לשקם את המבנה ולהשיבו למצב ראוי למגורים. תהליך זה דורש השלמה של החלל שנוצר בקיר, ולאחר מכן כיסוי וגימור מחדש של הבית.
הציווי וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים מורה להניח את האבנים החדשות בדיוק במקום שבו ישבו האבנים הראשונות שהוצאו [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי השימוש בלשון רבים במילה אֲבָנִים מלמד שאין להביא פחות משתי אבנים. יתרה מכך, אין להשתמש באבן אחת גדולה כדי למלא מקום של שתי אבנים חסרות, אלא יש לשמור על יחס של לפחות שתי אבנים חדשות תחת הישנות [תורה תמימה, רלב"ג, מלבי"ם, אדרת אליהו]. כמו כן, מודגש כי עליהן להיות אבנים טבעיות דווקא, ולא לבנים שנוצרו במלאכת אדם [מלבי"ם, אדרת אליהו].
המילה אֲחֵרוֹת באה ללמד שעל האבנים להגיע ממקום שונה לחלוטין. בעל הבית אינו יכול פשוט לקחת אבנים מקיר אחר באותו הבית ולהעבירן למקום הפגוע [תורה תמימה, רלב"ג, מלבי"ם, ביאור יש"ר, אדרת אליהו]. יש שמוסיפים כי השימוש בפעלים בלשון רבים, וְלָקְחוּ ו-וְהֵבִיאוּ, רומז לכך שפעולת הבאת האבנים צריכה להיעשות במהירות [אבן עזרא].
לגבי השלב הסופי, נאמר וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת. הפעולה וְטָח היא ההפך מפעולת הקציעה וגירוד הקיר, ומשמעותה כיסוי בעפר וטיח כדי שהבית ישוב לשמש למגורים [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, פירושי רד"צ הופמן]. בדומה לדין האבנים, גם כאן המילה אַחֵר מלמדת שאין לקחת עפר מן הבית עצמו אלא להביאו מבחוץ. באשר לסוג החומר, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמונח עָפָר מתיר שימוש בחומרים כמו לבנים כתושות, אדמה מעורבת וחרסית, אך פוסל לחלוטין שימוש בחומרים כגון סיד וגבס.
נקודה פרשנית מרכזית שעליה מסכימים רוב מוחלט של הפרשנים נוגעת למעבר התחבירי הבולט בפסוק. תחילת הפסוק מנוסחת בלשון רבים, ואילו סופו עובר ללשון יחיד. שינוי זה נועד ללמד הלכה הנוגעת לקיר המשותף לשני שכנים. בעוד שבשלבי הריסת הקיר, פינוי הפסולת והבאת האבנים החדשות השכן שותף מלא ונושא בנטל העבודה יחד עם בעל הבית הנגוע, הרי שבשלב הסופי של הבאת העפר וטיחת הבית, המוטל על בעל הבית בלבד, השכן פטור מלהשתתף עמו בעבודת הטיחה.