לאחר שבעת ימי ההמתנה והטהרה הראשונית, מגיע השלב הסופי בתהליך חזרתו של המצורע אל הקהילה ואל המשכן. ביום זה הוא נדרש להביא סדרה מיוחדת של קרבנות, המבטאת את חידוש הברית שלו עם ה' ואת חזרתו לחברה.
התורה פותחת במילים וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי. מועד זה מהווה את הזמן המוקדם ביותר שבו המצורע יכול להשלים את טהרתו [רלב"ג]. הבאת הקרבנות ביום זה מותנית בכך שהמצורע גילח את שערו וטבל כבר ביום השביעי, כך שעבר עליו "הערב שמש" (שקיעת החמה). אם התגלח רק ביום השמיני, יהיה עליו להמתין ליום התשיעי כדי להקריב את קרבנותיו [מלבי"ם, אדרת אליהו]. בשלב זה של ההקרבה, המצורע עדיין אינו רשאי להיכנס לעזרה עצמה, אלא הוא עומד בפתח אהל מועד (בשער ניקנור), משום שטרם כופר לו לחלוטין [רלב"ג, ביאור יש"ר].
באשר לקרבנות עצמם, הכתוב מצווה: יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִים וְכַבְשָׂה אַחַת. הפסוק אינו מפרש לאיזה צורך מיועד כל אחד מבעלי החיים. עם זאת, הפרשנים מסכימים כי מתוך ההקשר של הפסוקים הבאים ומתוך חוקי הקרבנות הכלליים בספר ויקרא, החלוקה ברורה: הפסוקים הבאים מציינים שקרבן האשם הוא כבש זכר. כמו כן, ידוע שקרבן עולה בא תמיד מן הזכרים, ואילו קרבן חטאת מן הנקבות. מכאן מתבקשת המסקנה שאחד הכבשים מיועד לאשם, הכבש השני לעולה, והכבשה מיועדת לחטאת [רמב"ן, רש"י, מזרחי, אבן עזרא, חזקוני]. השימוש במילה "שני" מלמד שלכתחילה ראוי ששני הכבשים יהיו שווים זה לזה, אף על פי שאם אינם שווים הם עדיין כשרים [מלבי"ם, אדרת אליהו]. הדגשת המילה "אחת" לגבי הכבשה באה ללמד שהמצורע מביא חטאת אחת בלבד, גם אם סבל מנגעים רבים [מלבי"ם, אדרת אליהו], או כדי להדגיש את ייחודה של חטאת זו, שדינה שונה במעט מחטאות אחרות [העמק דבר]. על הכבשה להיות בַּת שְׁנָתָהּ, כלומר בתוך שנת החיים הראשונה שלה, ולא לפי שנות מניין העולם [מלבי"ם, העמק דבר, ביאור יש"ר].
לצד בעלי החיים, המצורע מביא וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן. שלושה עשרונים שווים במידות ימינו למעלה מ-7 ליטרים [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מצביעים כאן על הלכה מחודשת ויוצאת דופן: בדרך כלל, קרבנות חטאת ואשם אינם טעונים "מנחת נסכים" (מנחה הנשרפת כליל על המזבח ומלווה ביין). אולם, טהרתו של המצורע חריגה, וקרבנותיו דורשים נסכים. לפיכך, שלושת העשרונים מיועדים להיות מנחת נסכים עבור כל שלושת הכבשים – עשרון אחד לכל קרבן [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, מלבי"ם, ברכת אשר, רד"צ הופמן].
בנוסף למנחה, על המצורע להביא וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן (לוג הוא כשליש הליטר [ביאור שטיינזלץ]). הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששמן זה אינו השמן שבו בוללים את המנחה שהוזכרה קודם לכן. זהו שמן נפרד לחלוטין, המיועד לתהליך ההיטהרות הפיזי של המצורע – הכהן מזה ממנו שבע פעמים, ונותן ממנו על תנוך אוזנו ועל בהונותיו של המטהר [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, ביאור יש"ר, דברי דוד]. התורה מדגישה שמדובר בלוג "אחד" כדי למנוע טעות: מכיוון שמצורע עני מביא כבש אחד ולוג שמן אחד, היינו עלולים לחשוב שמצורע עשיר, המביא שלושה כבשים ושלושה עשרונים, יידרש להביא גם שלושה לוגין של שמן. לכן הכתוב מדגיש שגם העשיר מביא לוג שמן אחד בלבד לטקס ההזאה [מלבי"ם, אדרת אליהו, גור אריה]. ברמה הרעיונית, השמן, המסמל במקרא בריאות, שפע גופני וחיוניות, משמש כאן כברכה וכהבטחה לרפואה שלמה עבור המצורע שגופו נחלש ונפגע מן הנגע [רש"ר הירש].