שלב זה בחיי המצורע מהווה נקודת מעבר דרמטית מתקופת הבידוד המוחלט, אל עבר חזרתו ההדרגתית לחיים החברתיים ולטהרה שלמה. תקופה זו, המכונה "ימי ספרו", דורשת סדרת פעולות פיזיות וסמליות שנועדו להפשיט את המצורע מחטאו ומגאוותו.
השלב הראשון בתהליך הוא וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו. הפרשנים מעלים תמיהה לגבי ציווי זה: מדוע על המצורע לכבס את בגדיו כעת, הרי במהלך שבעת ימי ההמתנה הבאים הוא עדיין נחשב לטמא ומטמא את בגדיו במגע? הגישה המרכזית בקרב הפרשנים מסבירה כי כיבוס זה נועד להוריד את רמת טומאתו החמורה. החל משלב זה, המצורע מפסיק לטמא חפצים בישיבה ובשכיבה (טומאת משכב ומושב) ואינו מטמא בית בביאתו אליו. רמת טומאתו פוחתת, והוא מטמא רק במגע ישיר, בדומה לטומאת שרץ.
לאחר מכן נאמר וְגִלַּח אֶת כׇּל שְׂעָרוֹ. תגלחת זו מתבצעת באמצעות תער, וכוללת את כל השיער הנראה לעין בגופו של המצורע, עד שייעשה חלק "כדלעת", אך היא אינה כוללת שיער שבמקומות מוסתרים כדוגמת פנים החוטם. מעבר לפעולה הפיזית, מצביעים הפרשנים על משמעות מוסרית עמוקה: השיער משמש לאדם כעיטור של כבוד ויופי. גילוחו המוחלט נועד לגרום למצורע גנאי ובושה, ובכך לשבור את חומת הגאווה, עזות המצח וצרות העין שהובילו אותו לחטא. בנוסף, השיער מהווה מעין שכבת מגן המבודדת את האדם מסביבתו; הסרתו מסמלת את ביטול האנוכיות, והכנתו של המצורע להתמזג מחדש בחברה [רש"ר הירש].
הפעולה השלישית היא וְרָחַץ בַּמַּיִם. בניגוד לזב הנדרש לטבול ב"מים חיים" (מי מעיין), ה"א הידיעה במילה "במים" מלמדת כי למצורע די בטבילת גופו במי מקווה רגילים המכילים ארבעים סאה.
עם השלמת פעולות אלו נאמר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה. המילה "ואחר" מצביעה על סמיכות מיידית לפעולת הרחיצה [מלבי"ם]. כעת, המצורע מורשה לשוב אל המרחב החברתי של מחנה ישראל, אך שערי המקדש ואכילת קודשים עדיין סגורים בפניו עד להשלמת כפרתו.
למרות חזרתו למחנה, התורה מטילה עליו הגבלה חמורה: וְיָשַׁב מִחוּץ לְאׇהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה "אוהלו" אינה רק ביתו הפיזי, אלא הכוונה היא לאשתו (בדומה לציווי במעמד הר סיני "שובו לכם לאהליכם"), ומכאן שהמצורע אסור בתשמיש המיטה בימים אלו. עם זאת, יש שלמדו מהפסוק כי הוא אכן מנודה גם מביתו הפיזי במקביל לאיסור הקרבה לאשתו [הכתב והקבלה, רד"צ הופמן]. דין זה נוהג בגברים בלבד, ואילו אישה מצורעת מותרת לבעלה, כדי שלא תתגנה עליו ויבוא לשנוא אותה עקב הפירוד [תורה תמימה, רלב"ג].
הפרשנים עומדים על פרדוקס מרתק בהגבלה זו: דווקא כעת, כשהמצורע חוזר למחנה, הוא נאסר על אשתו, בעוד שבתקופת נידויו המוחלט (ימי חלוטו) מחוץ למחנה הוא היה מותר בה. ההסבר לכך הוא פסיכולוגי ומוסרי: כאשר המצורע היה מבודד לחלוטין מחוץ למחנה וללא חברה, התורה חסה עליו והתירה לו את קרבת אשתו כדי שלא יהיה בודד לגמרי. אך כעת, משהותר לו לשוב לחברת אנשים, קיים חשש שמא מתוך נוחות הוא יתרשל ולא יזדרז להביא את קורבנותיו ביום השמיני. לכן נאסרה עליו אשתו, כדי לזרז אותו להשלים את תהליך טהרתו [משכיל לדוד]. מעבר לכך, הדבר משקף עיקרון של מידה כנגד מידה: מי שפגע בשלום החברתי ובשלום ביתם של אחרים באמצעות לשון הרע וצרות עין, אינו זכאי ליהנות משלמות ביתו שלו עד שיירפא לחלוטין ממידותיו הרעות וישוב אל חיק הקדושה [רש"ר הירש].