תהליך טהרת המצורע כולל משיחת שמן על איבריו, פעולה המקבילה ומשלימה למשיחת הדם שנעשתה קודם לכן. הכהן מצווה לתת מן השמן על תנוך האוזן, הבוהן והרגל הימניים של המטהר, בדיוק באותן נקודות שבהן ניתן הדם.
בנוגע למקור השמן, התורה כותבת מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ. ניסוח זה שונה מהפסוק המקביל העוסק בטהרת מצורע עשיר, שם נאמר "ומיתר השמן". שינוי זה נועד ללמד שאם השמן המקורי נשפך, הכהן מביא שמן חדש כדי למשוח את איברי המטהר, ולכן השמן אינו בהכרח "הנותר" מהשמן הקודם [העמק דבר]. גישה אחרת מסבירה כי הניסוח בא להדגיש את סדר הפעולות ההכרחי, לפיו יש להקדים את הזיית השמן לפני נתינתו על איברי המטהר [רד"צ הופמן].
התורה מנחה לתת את השמן עַל מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם. גם כאן קיים הבדל מהפסוק המקביל, שם נאמר "על דם האשם" ללא המילה "מקום". הפרשנים מסכימים כי תוספת המילה מלמדת שהחובה לתת את השמן תלויה במקום הפיזי בגוף ולא בנוכחות הדם עצמו. לפיכך, גם אם דם האשם כבר נתקנח ונמחק מהגוף, הכהן עדיין נותן את השמן על אותו מקום בדיוק.
מתוך כך עולה השאלה באשר למצב שבו הדם עדיין נמצא על הגוף ולא נמחק, האם הוא נחשב לחציצה המפרידה בין השמן לבשרו של המטהר. כדי לענות על כך, התורה השתמשה בפסוק המקביל בביטוי "על דם האשם", אשר בא ללמד שאם הדם עדיין שם, הוא אינו מהווה חציצה ומותר לתת את השמן ישירות על גביו. השילוב של שני הפסוקים יחד משלים את ההלכה: השמן ניתן על המקום הראוי, בין אם הדם נמחק ובין אם הוא עדיין מרוח שם [רש"י, מזרחי, גור אריה, תורה תמימה, שפתי חכמים, פרדס יוסף, העמק דבר].