תהליך טהרתו של המצורע מגיע לשלב שבו איבריו מתקדשים בשמן, מיד לאחר שזוכו בדם הקורבן. הכהן לוקח את השמן שנותר מקובץ בכף ידו מן ההזאות הקודמות [ביאור שטיינזלץ], ומושח את אותם איברים שעליהם הוזה קודם לכן דם האשם [אבן עזרא]. מעבר זה, מדם לשמן, טומן בחובו משמעות סמלית עמוקה, המבטאת את הפיכתו של המצורע ממצב של מוות וטומאה למצב של חיים, טהרה והתחדשות [חזקוני].
המילה בֹּהֶן מתורגמת לרוב כאגודל היד או הבוהן הגדולה ברגל, אם כי קיימת מסורת תרגום חריגה המזהה אותה עם הפרק האמצעי של האצבע [הכתב והקבלה].
הפרשנים שואלים מדוע התורה חוזרת ומפרטת את איברי המצורע (תְּנוּךְ אֹזֶן, בֹּהֶן יָדוֹ ובֹּהֶן רַגְלוֹ), הרי ניתן היה להסתפק בציווי לתת את השמן עַל דַּם הָאָשָׁם שכבר ניתן שם קודם. התשובה לכך היא שהפירוט בא להגדיר את המיקום המדויק: נתינת השמן והדם כשרה רק כאשר היא נעשית על החלק העליון או על צדדי הבוהן, אך היא פסולה אם נעשתה על החלק התחתון הפונה אל כף היד או הרגל [תורה תמימה, רש"ר הירש]. מיקום זה, על גבי החלק העליון המופעל על ידי שרירי המתיחה, מסמל את האיבר כשהוא במצב של עשייה ופעילות [רש"ר הירש].
הדרישה לתת את השמן עַל דַּם הָאָשָׁם מלמדת על סדר הפעולות ההכרחי: נתינת הדם חייבת להקדים את נתינת השמן [תורה תמימה, מלבי"ם, רש"ר הירש]. עם זאת, הפרשנים מסכימים כי אין חובה שהדם יהיה נוכח פיזית בעת משיחת השמן. מתוך השוואה לפסוקים מאוחרים יותר המשתמשים בביטוי "על מקום דם האשם", נלמד כי המיקום בגוף הוא שקובע, ולא נוכחות הדם. לכן, גם אם הדם התייבש או נמחה בינתיים, הכהן נותן את השמן על אותו מקום בדיוק [תורה תמימה, מלבי"ם, אילת השחר, פירושי רד"צ הופמן, רש"ר הירש]. משמעות המילה עַל בהקשר זה אינה בהכרח "מעל" מבחינה פיזית, אלא "בנוסף" או "לאחר" נתינת הדם [מלבי"ם].
מבחינה מעשית, שלב זה דורש פתרון הלכתי מורכב. מאחר שדם האשם נפסל אם הוא יוצא מחוץ לעזרה, והמצורע עדיין אינו טהור לגמרי כדי להיכנס לתוכה, עליו לעמוד מחוץ לעזרה, בשער ניקנור, ולהושיט את ראשו, ידו ורגלו פנימה אל הכהן כדי לקבל את ההזאות [רש"ר הירש].
התמקדות התורה באיברים ספציפיים אלו מעוררת מחלוקת לגבי מצורע שנקטעו לו אוזנו הימנית, בוהן ידו או בוהן רגלו. הגישה המחמירה קובעת כי בהעדר איברים אלו, המצורע מאבד את האפשרות להיטהר עולמית. מנגד, דעות אחרות מקלות וסוברות שניתן לתת את השמן על מקום הגדם, או שניתן להסתפק בבוהן של צד שמאל, תוך ציון העובדה שאוזן אינה מוגדרת מבחינה הלכתית כ"איבר" שלם [מלבי"ם, צפנת פענח].