תהליך טהרתו של המצורע מגיע לשיאו בטקס ייחודי, שבו המיטהר שב מבידוד חברתי ורוחני אל חיק הקהילה והקודש. מוקד הטקס הוא הבאת קורבן חי יחד עם שמן, פעולה המסמלת את השבת החיוניות והבריאות למי שחטאו הרחיק אותו מהחברה.
הפעולה מתחילה כאשר הכהן לוקח את הכבש האחד מבין שני הכבשים שהובאו לטקס [ביאור שטיינזלץ]. ציון כבש זה מדגיש כי הוא המרכיב העיקרי וההכרחי ביותר בתהליך הטהרה, ואף אדם עני מחויב להביאו [העמק דבר]. בנוסף, יש שלומדים מהמילה "האחד" כי בדיעבד אין דרישה מוחלטת לשוויון פיזי מלא בין שני הכבשים המובאים [מלבי"ם].
הכהן נדרש להקדיש את הכבש לאשם. קורבן אשם מובא בדרך כלל על מעילה בקודש. הפרשנים מסבירים כי נגע הצרעת בא כעונש על לשון הרע וגסות הרוח, חטאים הנחשבים למעילה ופגיעה בכבודו של ה', כביכול האדם המתגאה "גונב מלבושיו" של הבורא [ספורנו]. בנוסף, שורש המילה אשם רומז לשממה ואובדן; המצורע נחשב כמת וכמי ששמם מן העולם, והקורבן בא להגן עליו מאשמה ומשממה זו [הכתב והקבלה]. הכהן מקדיש את הכבש במפורש למטרה זו כדי למנוע בלבול והחלפה בינו לבין קורבן העולה המובא גם הוא [פרדס יוסף].
בניגוד למשמעות הרגילה של המילה, והקריב אתו אינו מתייחס כאן להעלאת הקורבן על המזבח, שהרי שחיטתו מוזכרת רק בפסוק הבא. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה להכנסת הכבש לתוך עזרת המקדש [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, דברי דוד]. הקרבה זו מהווה למעשה את ההכנה הנדרשת לקראת טקס התנופה [מלבי"ם, ביאור יש"ר].
לאחר מכן, הכהן לוקח את הכבש יחד עם לוג השמן המסמל את הבריאות [רש"ר הירש], והניף אתם. המילה "אותם" בלשון רבים מדגישה שרק הכבש והשמן מונפים יחד, ולא שאר הקורבנות המוזכרים בפרשה [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, דברי דוד]. תנופה זו ייחודית בכך שהיא נעשית בעוד בעל החיים חי, בניגוד לרוב הקורבנות שבהם מונפים רק איברים מסוימים לאחר השחיטה [רש"י, שד"ל, מזרחי].
הפעולה הפיזית של התנופה כוללת הולכה והבאה, העלאה והורדה של הכבש והשמן בידי הכהן [רלב"ג], ויש המפרשים שהכוונה להולכתם סביב המזבח [שד"ל]. לכתחילה יש להניף את הכבש והשמן יחד כאחד, אך אם הכהן הניף כל אחד מהם בנפרד, יצא ידי חובה [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. המילה תנופה מופיעה בלשון יחיד כדי ללמד שההנפה נעשית פעם אחת בלבד ולא פעמים רבות [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
קיימת מחלוקת כיצד בדיוק בוצעה ההנפה: גישה אחת סוברת שהכהן ביצע אותה לבדו בתוך אזור הקודש, אליו המצורע הטמא עדיין אינו יכול להיכנס. מנגד, ישנה מסורת שלפיה המיטהר והכהן החזיקו והניפו יחד ממקום עמידתם בגבול העזרה [פירושי רד"צ הופמן].
הפעולה כולה מתבצעת לפני ה', כלומר בצד המזרחי של העזרה כאשר פני הכהן פונים מערבה [רלב"ג, מלבי"ם, אדרת אליהו]. ציון מקום זה מלמד כי תנופה יכולה להיעשות אך ורק במקדש ולא בבמות פרטיות, שכן רק שם שורה השכינה באופן תמידי [תורה תמימה]. מבעד לפעולות אלו, התנופה מבטאת רעיון רוחני עמוק: האדם, ששב מטעויות של אנוכיות, מתייצב מול המקדש ומקדיש מחדש את אישיותו, גופו ורכושו לשירות ה' ולטובת הכלל [רש"ר הירש].