סיומו של תהליך ההיטהרות המורכב של המצורע מגיע לשיאו בהקרבת שורת קורבנות, המשיבים אותו לשלמות רוחנית ופיזית.
הכתוב פותח במילים וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה. סדר ההקרבה האידיאלי דורש שדם קורבן החטאת יוקרב קודם, אך לאחר מכן איברי העולה מועלים ונשרפים על המזבח לפני חלקי השומן של החטאת [מלבי"ם, אדרת אליהו]. עם זאת, השימוש בפועל וְהֶעֱלָה בלשון עבר מלמד כי אם בדיעבד הכהן העלה את העולה לפני קורבן החטאת, התהליך נותר תקף [תורה תמימה, מלבי"ם]. בנוסף, הפרשנים מדגישים כי השימוש בפועל "העלאה" בהקשר של מזבח המקדש הוא חריג. שינוי לשוני זה בא ללמד שאפילו אם קורבן העולה נשחט שלא לשמו, הוא עדיין מועלה למזבח וכשר, ואף הנסכים הנלווים אליו כשרים [מלבי"ם, תורה תמימה].
אשר לצירוף וְאֶת הַמִּנְחָה, מדובר במנחה העשויה משלושה עשרונים של סולת בלולה בשמן [ביאור שטיינזלץ, ביאור יש"ר]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין מדובר במנחה עצמאית, אלא במנחת הנסכים הנלווית לבהמות. העובדה שהתורה הקישה וחיברה את המנחה לעולה, מלמדת שכשם שקורבן העולה נשרף כליל על המזבח, כך גם מנחה זו נשרפת בשלמותה, בניגוד למנחת נדבה רגילה שרק קומץ ממנה נשרף והשאר נאכל לכוהנים [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, רד"צ הופמן]. יש המבארים שמנחה זו כוללת למעשה את הנסכים של כל שלוש הבהמות שהביא המצורע, קרי החטאת האשם והעולה [משכיל לדוד]. מנגד, קיימות דעות חלוקות: יש הסבורים כי רק שלושה קומצים מן המנחה הוקטרו והשאר נאכל לכוהנים [חזקוני], ויש המפרשים שהמנחה מתייחסת ספציפית לעשרון האחד הנלווה לכבש העולה [אבן עזרא].
השלב הבא מתואר במילים וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן. זוהי הכפרה השלישית והמשלימה בתהליך [ביאור יש"ר]. הפרשנים משרטטים כאן מסע פסיכולוגי ורוחני עמוק העומד מאחורי שלושת הקורבנות: קורבן האשם נועד לכפר על החטא הראשוני שגרם לצרעת; קורבן החטאת מכפר על עצם נגע הצרעת, או על דברים קשים שהטיח החולה כלפי ה' מתוך ייסוריו; ולבסוף, קורבנות העולה והמנחה באים לכפר על מחשבות רעות, על השחתת המידות שנגרמה בעקבות הסבל, ועל ביטול מצוות עשה [העמק דבר, רד"צ הופמן].
הכתוב נחתם במילה וְטָהֵר. משמעותה היא שהמצורע שב להיות טהור לחלוטין ככל האדם [אבן עזרא], והוא רשאי כעת לשוב לאוהלו [רד"צ הופמן], לאכול בבשר קודשים ולהיכנס אל המקדש [ספורנו, ביאור יש"ר]. מעניין לציין כי הבטחה מפורשת זו של היטהרות מופיעה כאן, בפרשיית המצורע העשיר, אך נעדרת מהפסוקים המקבילים העוסקים במצורע עני. הבדל זה רומז למציאות חברתית כאובה: אדם עני נחשב בעיני הבריות כמת, בדומה למצורע, ולכן גם לאחר שנטהר מצרעתו פיזית, מצבו החברתי הקשה מותיר אותו במעין חוסר טהרה [פרדס יוסף].