טקס טהרתו של המצורע מגיע כאן לשיאו, בשלב המעבר מבידוד מוחלט לחזרה אל חיק החברה. הפעולות הפיזיות המתוארות מבטאות באופן סמלי את הסרת הנגע, היטהרות הגוף ושחרור הנפש.
הכהן וְהִזָּה על המצורע את תערובת מי המעיין ודם הציפור השחוטה [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההזאה נעשית על גב ידו של המצורע, ויש אומרים שעל מצחו. בחירת גב היד מסמלת עזיבה והתנתקות מהמחלה, בניגוד לפנים היד המייצג אחיזה [רלב"ג].
התורה מדגישה שההזאה נעשית על המטהר מִן הַצָּרַעַת. תוספת זו באה להבהיר כי בשלב זה הוא נטהר רק מעצם המחלה, אך עדיין נושא טומאה וזקוק לשבעת ימי המתנה מחוץ לביתו [אור החיים]. בנוסף, הדיוק במילים בא למנוע היקשים שגויים מול הלכות טומאת מת: המצורע חייב בדיוק שֶׁבַע פְּעָמִים (כנגד שבעת החטאים הגורמים לצרעת [קיצור בעל הטורים]), ואינו זקוק להזאה ביום השלישי והשביעי כטמא מת. מנגד, אדם הטמא בטומאת מת אינו נטהר בשבע הזאות [אור החיים, תורה תמימה, מלבי"ם, העמק דבר, אדרת אליהו].
המילה וְטִהֲרוֹ מתפרשת כהכרזה מילולית של הכהן על טהרתו [ביאור שטיינזלץ, חזקוני], או כשחרורו של המצורע מהחובה לפרום את בגדיו ולגדל את שיער ראשו הפרא [ספורנו]. מבחינה הלכתית, מילה זו מלמדת שעיקר הטהרה תלוי בפעולות הנעשות ישירות על גופו של המצורע (כמו הזאה, גילוח ורחיצה) והן הכרחיות ומעכבות את הטהרה, בניגוד לשילוח הציפור וכיבוס הבגדים שאינם מעכבים את התהליך אם לא נעשו [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו, רד"צ הופמן]. עם זאת, ההזאה לבדה אינה מספקת כדי לטהרו לחלוטין, אלא היא שלב הכרחי בשרשרת פעולות הטהרה [ביאור יש"ר].
לאחר מכן הכהן וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה. מעשה זה נושא משמעות סמלית עמוקה: הציפור הפורחת מסמלת את הצרעת המסתלקת ומתעופפת מן האדם [קיצור בעל הטורים, חזקוני]. כשם שהמצורע ישב מבודד כציפור בודדה, כך כעת הוא משוחרר לחזור לחברה, בדומה לציפור השבה אל להקתה [חזקוני]. הציפור החיה נושאת עמה את הטומאה והחטאים אל מחוץ ליישוב, בדומה לשעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים [רבנו בחיי, שפתי כהן], והדבר מרמז גם על הנשמה המשתחררת מהדין לאחר שהאדם סבל ייסורים [שפתי כהן]. מבחינה הלכתית, הפרשנים מסכימים כי התורה מתירה לאכול את הציפור המשתלחת, שכן לא ייתכן שהתורה תצווה לשלח לחופשי ציפור האסורה באכילה, ובכך תכשיל אדם שיצוד ויאכל אותה בשוגג. אם הציפור חוזרת אל הכהן, עליו לשלחה שוב, אפילו מאה פעמים [תורה תמימה, רש"ר הירש].
הציפור משולחת עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה. הפרשנים מסכימים כי מדובר באזור חקלאי מעובד, מקום של זרע וחיים המהווה אזור ממוצע בין העיר למדבר [בכור שור, אילת השחר], ואין לשלח אותה אל הים או אל שממה מוחלטת. ברמה המעשית, השילוח למקום פתוח שאינו מיושב נועד להרחיק את המחלה המדבקת מבני אדם [רבנו בחיי, אבן עזרא]. ברמה הסמלית, הדבר מבטא יציאה מרשותם של כוחות הטומאה והבריחה מהם [שפתי כהן]. המילים "על פני" מדגישות שדי בכך שהציפור תגיע אל גבול השדה; גם אם היא לא נשארת שם, המצווה קוימה במלואה [מלבי"ם, אילת השחר].