תהליך טהרתו של המצורע מגיע לשלב עדין שבו המוקד עובר אל השמן הקדוש, המסמל את חיוניות החיים והבריאות [רש"ר הירש]. בשלב זה, הכהן נדרש להעביר בזהירות חלק מן השמן כדי להכינו להמשך פעולות הכפרה והטהרה.
הציווי וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן מתבצע כאשר הכהן לוקח את השמן בידו הימנית [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי הכהן אינו לוקח את כל תכולת הלוג, שכן כמות כזו אינה יכולה להיכנס לתוך כף יד אנושית, אלא הוא לוקח רק מקצת מן השמן. שארית השמן שנותרת בכלי מתחלקת בהמשך לכהנים ונאכלת בעזרה, ודינה כקודש קודשים [ביאור יש"ר, פירושי רד"צ הופמן]. הלכה משמעותית הנלמדת ממילים אלו היא החובה לצקת מתוך לוג שלם ומלא. אם השמן היה חסר לפני תחילת היציקה, חובה למלא אותו מחדש, שכן עצם פעולת היציקה היא הרגע הקובע את מעמדו ההלכתי של השמן [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
לאחר מכן הכהן ממשיך וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית. משמעות המילה כַּף נגזרת מלשון כפיפה, כלומר היד צריכה להיות קעורה כדי להחזיק את הנוזל [פירושי רד"צ הופמן, ביאור שטיינזלץ]. בחירת התורה לכתוב שוב את המילה הַכֹּהֵן במקום לכתוב בפשטות "על כפו", מעוררת דיון נרחב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים על דרך הפשט היא שהכוונה לאותו כהן מטהר שיוצק אל תוך היד של עצמו. התורה חזרה על המילה כהן כדרך צחות הלשון, ובעיקר כדי למנוע בלבול: אילו היה נכתב "על כפו", ניתן היה לטעות ולחשוב שהכוונה היא לכף ידו של המצורע המיטהר, שבו עסק הפסוק הקודם [אבן עזרא, אבי עזר, ביאור יש"ר, פירושי רד"צ הופמן]. לעומת זאת, על דרך הדרש, כפילות המילה מלמדת שמלכתחילה מצווה על הכהן לצקת את השמן אל תוך כף ידו של כהן אחר. עם זאת, אם יצק לתוך כף ידו שלו, הפעולה כשרה בדיעבד והוא יצא ידי חובה [תורה תמימה, מלבי"ם, אילת השחר, אדרת אליהו].
הדרישה לצקת את השמן דווקא אל הכף הַשְּׂמָאלִית נועדה לאפשר לכהן לטבול את אצבע ידו הימנית בתוך השמן שבידו השמאלית [ביאור יש"ר]. בניגוד לקבלת דם קורבנות, שאם נעשתה ביד שמאל היא פוסלת את הקורבן, קבלת השמן שונה בתכלית. כאן, היד השמאלית של הכהן משמשת רק ככלי קיבול זמני וכהכנה לקראת ההזיה לכיוון קודש הקודשים, שנעשית באמצעות האצבע הימנית [רש"ר הירש].