תהליך טהרתו של המצורע מגיע לשיאו ביום השביעי, ומסמל את מעברו הסופי ממצב של ריחוק וטומאה בחזרה אל חיק החברה וקדושת המחנה. שלב זה דורש התמסרות מוחלטת וניקיון יסודי, הן פיזי והן רוחני, המכינים את האדם לקבלת הארת הקדושה.
הפעולות מתחילות בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי – ביום ולא בלילה [תורה תמימה, מלבי"ם]. עם זאת, כפילות הפועל יְגַלֵּחַ בסוף הפסוק באה ללמד שאם המצורע החמיץ את היום השביעי, החובה אינה פוקעת ועליו לגלח בשמיני או בימים שלאחריו [תורה תמימה, חזקוני, מלבי"ם].
הציווי על הגילוח מנוסח בתבנית מיוחדת של כלל, פרט וכלל: הפסוק פותח בביטוי הכולל אֶת כָּל שְׂעָרוֹ, ממשיך בפירוט אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו, ומסיים שוב בכלל וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ. רוב הפרשנים מסכימים שמבנה זה בא ללמד שהגילוח חל רק על מקומות בגוף שבהם השיער מקובץ ונראה לעין, כגון השפם, הרגליים, הזרועות והחזה. בכך התורה מוציאה מכלל חובה זו שיער המפוזר על הגוף או שיער הנמצא במקומות נסתרים כגון בית השחי [רש"י, רמב"ן, מזרחי, אבן עזרא]. מנגד, קיימת גישה פרשנית מרחיבה יותר הסבורה שהגילוח כולל את כל הגוף ממש, וממעט אך ורק את השיער שבתוך החוטם [רמב"ן, גור אריה]. בכל מקרה, הגילוח חייב להיות מוחלט, ואם נשארו אפילו שתי שערות – תהליך הטהרה נפסל [רלב"ג].
התורה מפרטת איברים ספציפיים לא רק מסיבות לשוניות, אלא גם הלכתיות ורעיוניות. האזכור המפורש של רֹאשׁוֹ וכן זְקָנוֹ נועד ללמד שמצוות גילוח המצורע דוחה איסורים אחרים בתורה: אפילו נזיר, שאסור לו לגלח את ראשו, או כוהן, שאסור לו להשחית את פאת זקנו, חייבים להתגלח לחלוטין כאשר הם נטהרים מצרעת [תורה תמימה, מלבי"ם, ביאור יש"ר, הירש]. המונח גַּבֹּת עֵינָיו מתייחס לשיער שעל המצח שמעל העיניים, ולא לריסים [תורה תמימה, מלבי"ם].
מעבר לפן ההלכתי, איברים אלו נושאים משמעות סמלית עמוקה ומרמזים על החטאים המרכזיים שבעטיים באה הצרעת: הראש מכפר על גסות הרוח והרצון להתנשא ולהיות "ראש" לכל דבר; הזקן, המקיף את הפה, מכפר על חטא לשון הרע; וגבות העיניים מכפרות על צרות העין [כלי יקר].
לאחר מכן נאמר וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם. מדובר בכיבוס הבגדים שהוא לובש כעת, שכן את בגדיו הקודמים כבר כיבס בתחילת התהליך [ביאור יש"ר]. ההדגשה על המילים בְּשָׂרוֹ וכן בַּמַּיִם באה ללמד שבעוד שבשלב הטהרה הראשון נדרשו מי מעיין חיים, הרי שבטבילה שנייה זו, המעלה את האדם לחלוטין מטומאתו, די במי מקווה רגילים כדי לטהר את גופו [אור החיים].
לסיום, המילה וְטָהֵר מציינת התקדמות הדרגתית במעמדו של המיטהר. מיד לאחר הטבילה הוא נחשב טהור חלקית ומותר באכילת מעשר שני. לאחר שקיעת החמה הוא יהיה מותר בתרומה, ורק למחרת, לאחר שיביא את קורבנותיו, תושלם טהרתו והוא יורשה לאכול בשר קודשים [הירש, הופמן]. במבט רחב ורוחני יותר, תהליך זה משמש כרמז לגאולת ישראל: הצרעת משולה לגלות ולחטאים המרחיקים את האדם מבוראו, ואילו הרחיצה במים מסמלת את ההיטהרות באמצעות לימוד התורה, המאפשרת את החזרה פנימה אל מחנה השכינה [אור החיים].