תהליך טיהור הבית המנוגע מגיע לשלב ההכרעה, בו נבחנת הצלחת הטיפול הפיזי שנעשה בקירות המבנה. לאחר שהאבנים הנגועות חולצו, הבית קורצף וטויח מחדש, הכהן שב כדי לבדוק האם נגע הצרעת מוגר לחלוטין או שמא נותר טבוע בקירות.
המילים וְאִם בֹּא יָבֹא הַכֹּהֵן מתייחסות להגעת הכהן בסיומו של השבוע השני, לאחר שהבית הוסגר לשבעת ימים נוספים בעקבות הטיפול שנעשה בו [רש"י, ביאור יש"ר, רד"צ הופמן]. בבדיקה זו הכהן בוחן האם לֹא פָשָׂה (מילה בה האות פ' נהגית כרפה [מנחת שי]) הנגע בבית. משמעות אי-הפשיון בשלב זה היא שהנגע לא פרח שוב ולא חזר למקומו הקודם לאחר הטיפול, שכן כל חזרה של הנגע לאחר חליצת האבנים מוגדרת מבחינה הלכתית כ"פשיון" [רלב"ג, בכור שור, ביאור יש"ר, רד"צ הופמן].
התורה מציינת שהבדיקה נעשית אַחֲרֵי הִטֹּחַ (טיוח) אֶת הַבָּיִת [ביאור שטיינזלץ], אך הפרשנים מסכימים כי אזכור הטיוח בלבד נעשה בדרך קצרה, והוא כולל בהכרח גם את הפעולות שקדמו לו – חליצת האבנים וקציעת הקירות [רש"י, רד"צ הופמן].
מתוך התחביר הייחודי של הפסוק, הפרשנים לומדים הלכה מהותית לגבי נגע שעומד בעיניו ואינו משתנה. העובדה שהתורה מתנה את הטהרה במילים כִּי נִרְפָּא הַנָּגַע, מלמדת שהבית מטוהר רק כאשר הוא נרפא לחלוטין בעקבות החליצה והטיוח. לכן, אם הנגע לא פשה אך גם לא נעלם, אלא נשאר בדיוק כפי שהיה בשבוע הראשון או השני להסגר, הבית אינו טהור. חוסר פשיון מהווה סימן טהרה רק לאחר שהאבנים הוחלפו והבית טויח מחדש, אך נגע שעומד בעיניו לפני פעולות אלו מחייב חליצה, קציעה, טיוח והסגר לשבוע שלישי [רש"י, רד"צ הופמן].
כאשר מתברר שלא התחדש נגע, הדבר מהווה הוכחה לכך שהעיפוש הוסר לחלוטין מהאבנים ולא התפשט בשאר חלקי המבנה [רלב"ג]. במצב זה, נאמר וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַבַּיִת. פעולת הטהרה מתבצעת תחילה באמצעות דיבור, כאשר הכהן מכריז בפיו על הבית כטהור [חזקוני], ולאחר מכן ממשיכים בתהליך הטהרה המעשי שיפורט בהמשך [ביאור יש"ר].