ויקרא, פרק י״ד, פסוק י״ז

וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ, שנותר מקובץ בידו מההזאות הקודמות, מושח הכהן את המצורע כסמל למעבר מטומאה לחיים ולהתחדשות. המשיחה נעשית עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית, וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית (האגודל או האצבע האמצעית) וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית, איברים שאותם מושיט המצורע פנימה אל תוך העזרה מכיוון שטרם נטהר לחלוטין. פירוט האיברים בא ללמד שהמשיחה כשרה רק בחלק העליון שלהם המסמל עשייה, ואם אחד מהם נקטע, נחלקו הדעות אם המצורע מנוע מלהיטהר לעולם או שניתן למשוח את הגדם או את איברי צד שמאל. הציווי למשוח את השמן עַל דַּם הָאָשָׁם קובע כי נתינת הדם חייבת להקדים את השמן, אך אין חובה שהדם יהיה נוכח פיזית באותו רגע, אלא די בכך שהשמן יינתן על אותו המקום בדיוק.