ויקרא, פרק ט״ו, פסוק כ״ג

יצא לכם פעם לשים לב איך התורה בוחרת את המילים שלה בעדינות ובכבוד? כשהתורה מלמדת אותנו על הלכות טומאה וטהרה, היא מסבירה מה קורה כאשר אדם נוגע במקום שעליו שכבה או ישבה אישה שנמצאת במצב של טומאה. התורה אומרת וְאִם עַל הַמִּשְׁכָּב הוּא, והכוונה היא לאדם טהור שיושב או שוכב על המיטה שלה. גם אם הוא לא נוגע במיטה ישירות ויש שמיכה עבה שמפרידה ביניהם, הוא עדיין מקבל טומאה שדורשת ממנו לכבס את הבגדים. לאחר מכן התורה מוסיפה אוֹ עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר הִוא יֹשֶׁבֶת עָלָיו. הכלי הזה הוא בעצם אוכף של בהמה שרוכבים עליו. אז למה התורה אומרת שהיא יושבת עליו ולא אומרת שהיא רוכבת עליו? כדי ללמד אותנו דרך ארץ. התורה משתמשת בשפה נקייה ומכובדת, כי לדבר על אישה שיושבת זה הרבה יותר צנוע מאשר לדבר על אישה שרוכבת. בסוף הפסוק כתוב בְּנָגְעוֹ בוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב. כאן התורה מסבירה שיש הבדל ברמת הטומאה. בעוד שמי שיושב על המיטה צריך לכבס את בגדיו, מי שרק נוגע באותו אוכף מקבל טומאה קלה יותר שמסתיימת בערב, והוא לא צריך לכבס את הבגדים.