ויקרא, פרק י״ט, פסוק ל׳

קדושת הזמן וקדושת המקום יוצרות יחד גבולות רוחניים השומרים על האדם מהשחתה מוסרית ומאמונות טפלות. החובה אֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ מתייחסת לשבתות ולמועדים ששמירתם שקולה לכל המצוות, בעוד הדרישה וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אוסרת על קלות ראש במקדש או במקומות תפילה, כגון כניסה בנעליים ושימוש במקום כקיצור דרך. סמיכות הציוויים נועדה ללמד שלמרות קדושתו הנצחית של המקדש, מלאכת בניינו אינה דוחה את שמירת השבת. סיום הפסוק מבהיר כי היראה אינה מופנית כלפי היום או המבנה, אלא כלפי ה' שהוא מקור הסמכות והברכה.