יצא לכם פעם לסיים משימה גדולה וחשובה, כמו לבנות דגם מסובך או לארגן פרויקט כיתתי, ואז לעצור רגע כדי לוודא שהכל עובד כמו שצריך? ממש כך מרגיש נחמיה בסוף הספר שלו. אחרי שהוא עבד כל כך קשה כדי לשקם את החיים של עם ישראל בירושלים, הוא רוצה להבטיח שבית המקדש ימשיך לפעול בצורה מושלמת גם בעתיד.
נחמיה דואג לשני דברים חשובים: וּלְקֻרְבַּן הָעֵצִים, שהם העצים שנועדו לשמור על האש דולקת על המזבח, וְלַבִּכּוּרִים, שהם הפירות הראשונים והטובים ביותר שצומחים באדמה ועל העצים. כדי ששום דבר לא יחסר, נחמיה קובע שהתרומות האלה יהיו מְזֻמָּנוֹת, כלומר מוכנות וקבועות מראש. במקום שכולם יביאו את התרומות בבת אחת או מתי שמתחשק להם, הוא הכין לוח זמנים מסודר וחילק את העבודה בין כולם. כך הוא דאג שתמיד תהיה אספקה שוטפת למקדש.
בסוף הדברים, נחמיה פונה בתפילה מיוחדת ומבקש: זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה. הוא מבקש שה' יזכור את כל המאמץ והמעשים הטובים שהוא עשה למען העם ולמען המקדש. אבל נחמיה לא אמר את זה רק בלב. הוא אמר את הבקשה הזו בקול רם כדי שכל העם ישמע, ילמד מהדוגמה האישית שלו, וירצה לעשות מעשים טובים בדיוק כמוהו.