תארו לעצמכם שקיבלתם הרגע בשורה ממש מאכזבת, האם היה לכם כוח להמשיך לדאוג לאחרים? למרות שמשה רבנו בדיוק גילה שהוא לא יזכה להיכנס לארץ ישראל, הוא לא עוזב את התפקיד שלו כמנהיג. הוא ממשיך לפעול במלוא המרץ ושולח שליחים מעיר גבול בשם קדש אל מלך אדום, כדי לבקש רשות לעבור בארצו בדרכי שלום וללא מלחמה.
משה פונה אל המלך בצורה מכבדת ופותח במילים כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל. למה הוא קורא לו אח? כדי להזכיר לו ששניהם נכדים של אברהם אבינו ולעורר בו רחמים, והוא בכוונה בוחר להגיד את השם ישראל ולא יעקב, כדי לא לעורר מריבות ישנות מהעבר.
משה ממשיך ואומר למלך: אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ. המילה הַתְּלָאָה מתארת את כל הצרות, הקושי והסבל שעברו על עם ישראל. משה מזכיר פה למלך אדום עניין היסטורי חשוב. ה' אמר לאברהם אבינו שהמשפחה שלו תהיה בגלות. החובה הזו הייתה שייכת גם ליעקב וגם לעשיו, שהוא האבא של אדום. אבל עשיו בחר לעזוב ולברוח כדי לא להיות עבד, ועם ישראל נאלץ לשאת לבדו בכל הקושי של גלות מצרים, ושילם בעצם גם את החלק של אדום. לכן, משה מעביר למלך מסר ברור: אנחנו סבלנו גם בשבילך, אז עכשיו, כשאנחנו סוף סוף בדרך לארץ שלנו, המעט שאתה יכול לעשות זה פשוט לתת לנו לעבור בשקט ובבטחה.