קרה לכם פעם שעמדתם על מקום גבוה מאוד והסתכלתם למטה על הנוף? פתאום כל התמונה נראית גדולה וברורה יותר, נכון? זה בדיוק מה שקרה לבלעם כשהוא עמד על ההר והסתכל על מחנה ישראל. אבל הוא לא ראה רק אוהלים ואנשים, הוא פתאום הבין משהו עמוק מאוד על העם שלנו.
בלעם אומר שהוא רואה את עם ישראל מֵרֹאשׁ צֻרִים וגם מִגְּבָעוֹת. המילה צֻרִים מתארת סלעים חזקים וגדולים. בלעם מבין שעם ישראל הוא כמו הר חזק שאי אפשר לעקור ממקומו. למה? כי השורשים שלנו הם האבות והאימהות שלנו. ממש כמו שסלעים והרים מחזיקים את כדור הארץ, כך האמונה החזקה של אברהם, יצחק ויעקב, והאימהות שלנו, שומרת עלינו חזקים, יציבים וקשורים לה'.
מתוך הכוח החזק הזה, בלעם מבין שעם ישראל הוא עם מיוחד, ולכן הוא לְבָדָד יִשְׁכֹּן. זה ממש לא אומר שאנחנו בודדים ועצובים, אלא ההפך, שאנחנו יכולים לחיות בביטחון ובשלווה. יש לנו את התורה שלנו ואת האמונה שלנו, ואנחנו לא צריכים להעתיק התנהגות של עמים אחרים כדי להיות מוגנים או להרגיש שווים.
ומה הפירוש של המילים וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב? תארו לעצמכם שאתם מנסים לספור ביחד תפוחים וכיסאות. אי אפשר, נכון? כי אלה דברים שונים לגמרי. כך גם עם ישראל. אנחנו כל כך מיוחדים, שאי אפשר בכלל "לחשב" או לספור אותנו באותה קבוצה יחד עם שאר העמים. יש לנו את הדרך המיוחדת רק לנו, את ההשגחה של ה', והתפקיד החשוב שקיבלנו בעולם.