הקללה המופנית כלפי הרשע מגיעה לשיאה בדרישה להכחדה מוחלטת, לא רק של חייו אלא גם של משפחתו וזכרונו ההיסטורי [מלבי"ם].
המילה אַחֲרִיתוֹ מתפרשת על ידי רוב הפרשנים ככינוי לבניו ולצאצאיו הבאים אחריו [רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, מלבי"ם, מאירי], ויש המרחיבים זאת לכלל מורשתו [ביאור שטיינזלץ]. הבקשה היא שצאצאיו יהיו לְהַכְרִית, כלומר יושמדו ויהרגו עד שלא יישאר מהם זכר [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], כאשר יש המציינים כי הכוונה היא שימותו כחללי רעב [אלשיך].
ההכחדה תושלם בְּדוֹר אַחֵר, אך קיימות גישות שונות לגבי זהותו של דור זה. יש הסבורים כי מדובר בדורם של הבנים עצמם [מאירי]. לעומתם, אחרים מפרשים כי מדובר בדור השלישי, כלומר הדור שיבוא לאחר הבנים [רד"ק, מצודת דוד], או באופן כללי הדור החדש שייוולד בעולם לאחר שהרשע ומשפחתו ייכחדו [רש"י].
בשלב זה הפסוק עובר מלשון יחיד ללשון רבים וקובע יִמַּח שְׁמָם. המעבר ללשון רבים נועד להדגיש כי פעולת המחיקה וההשמדה תחול גם על האב וגם על בנו [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי], או על האב וכלל צאצאיו [ביאור שטיינזלץ].
התוצאה הסופית של קללה זו היא עקירה מוחלטת מהתודעה. שמו וטבעו של הרשע יימחו כליל, עד כדי כך שאפילו זיכרון שמו לא יישמע בפי הדורות הבאים והם יישכחו מן הלב לחלוטין [רש"י, מצודת דוד]. השריד היחיד שעשוי להישאר מאותו אדם הוא רק זכר עוונו וחטאיו כלפי ה', שבגללם הוכרתה כל המשפחה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].