הקללה הרובצת על איש הרשע ממשיכה להכות גם בדור הבא, וגוזרת על יתומיו חיי נדודים, חרפה ועוני מרוד. הפסוק משרטט תמונה קשה של אובדן כל נכסי המשפחה והידרדרות למציאות של קיבוץ נדבות.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים וְנוֹעַ יָנוּעוּ בָנָיו מתארות את הילדים נודדים ממקום למקום כדי לבקש פת לחם. הפועל וְשִׁאֵלוּ מופיע בבניין כבד (פיעל), מה שמדגיש את פעולת חיזור הפתחים האינטנסיבית והבלתי פוסקת שלהם [אבן עזרא, רד"ק, מאירי, רש"י]. לפי אחת הגישות, בתחילה היתומים מתביישים במצבם ונודדים לעיר זרה שבה אינם מוכרים כדי לקבץ נדבות, אך עם הזמן הם מסירים את מסווה הבושה ומתחילים לבקש לחם גם בעירם [מלבי"ם]. יש הקושרים קללה זו לגורלם של עשרת בניו הנותרים של המן הרשע, שנאלצו לחזר על הפתחים [אלשיך].
לגבי סוף הפסוק, וְדָרְשׁוּ מֵחָרְבוֹתֵיהֶם, הפרשנים מציגים מספר כיוונים. הפירוש המקובל הוא שהבנים יחפשו מזון ופרנסה מאחר שבתיהם וקרקעותיהם נחרבו כליל ולא נותר להם דבר [ביאור שטיינזלץ, אלשיך]. הם ייאלצו להתגורר בתוך ההריסות עצמן [אבן עזרא], ומתוך חורבות בתיהם הם יבקשו נדבות מעוברי אורח [רד"ק, מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים כי מרוב רעב וייאוש, היתומים ילכו לבקש נדבות אפילו בבתים חרבים של אחרים, אף שהם יודעים שלא יוכלו לקבל שם מתנה הגונה, שכן מרוב חסרונם לא יבחלו גם בנדבה מועטה [המאירי].
רובד פרשני נוסף נשען על מסורת קריאה דקדוקית שונה של המילים וְשִׁאֵלוּ וְדָרְשׁוּ (בניקוד חטף קמץ). לפי קריאה זו, הפעלים אינם מתייחסים לבנים שמבקשים לחם, אלא לאנשים אחרים ששואלים ודורשים אודותיהם [רש"י, מנחת שי]. כאשר תצא השמועה על חורבנם, עוברי אורח יראו את מצבם ויתמהו מה עלה בגורלם [רש"י]. אם אנשים יתפלאו לאן נעלם כל העושר של המשפחה, התשובה תהיה בציווי: חפשו בחורבותיהם ותבינו מה קרה להם [רד"ק]. הציבור יחקור כיצד התהפכו סדרי חייהם של הבנים, עד שיבינו כי החורבן הגיע עליהם כעונש ישיר על מעשיהם המושחתים [המאירי].