הקללה החמורה המופנית כלפי הרשע מבקשת שחטאי עברו לא יישכחו לעולם, אלא יעמדו תמיד לפני ה' ויובילו להשמדתו המוחלטת. הפרשנים מסכימים כי הבקשה יִהְיוּ מתייחסת לעוונות ולחטאים של אבותיו ואמו של הרשע, שהוזכרו בפסוק הקודם, והם אלו שיישארו נֶגֶד ה' תָּמִיד. חזרה זו על אזכור החטאים נועדה לחזק ולהדגיש את חומרת הדברים [רד"ק]. נוכחותם התמידית של החטאים לפני ה' אינה פסיבית, אלא מטרתה להוות קטרוג מתמיד על החוטא [אלשיך, מצודת דוד].
בעקבות קטרוג זה, מגיעה התוצאה הסופית והקשה: וְיַכְרֵת מֵאֶרֶץ זִכְרָם, כלומר מחיקה מוחלטת של זכר החוטאים מן העולם. באשר לזהותם של אותם חוטאים שזכרם ייכרת, קיימות גישות שונות. בעוד שיש מי שמפרש כי הקללה מכוונת כלפי עשו ואלופיו [רש"י], גישה אחרת מסבירה את הפסוק כציטוט של קללות האויבים המכוונות כלפי דוד עצמו, ומתוך כך הבקשה של האויבים היא להכרית את זכרם של דוד והוריו [ביאור שטיינזלץ].