המשורר מסכם את גורלם של רודפיו ואת הגמול האלוהי הממתין להם, תוך שהוא מתייחס הן למעשיהם בפועל והן למילותיהם ההרסניות. הפסוק חותם את רצף התוכחות שהוטחו באויבים, ומצהיר כי זהו שכרם הראוי.
מרבית הפרשנים מסכימים כי המילה פְּעֻלַּת אינה מתייחסת למעשה עצמו, אלא לשכר ולעונש הניתנים בעבורו. מאחר שהגמול נמשך ונובע מתוך המעשה, הוא נקרא על שמו. משמעות זו מקבילה לביטוי המקראי העוסק בשכר עבודה, כדוגמת "פעולת שכיר" [רד"ק, אבן עזרא, מאירי, מלבי"ם ומצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים את המילה כפשוטה, ורואים בה תיאור של עצם עשייתם ודיבורם של האויבים [ביאור שטיינזלץ].
אויביו של המשורר מכונים שֹׂטְנַי, כלומר שונאיו המובהקים, בהמשך ישיר לתלונתו הקודמת בפרק "וישטנוני" [אבן עזרא, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. לצדם מוזכרים וְהַדֹּבְרִים רָע עַל נַפְשִׁי, שהם האנשים המקללים אותו, מדברים עליו דברי שנאה ומייחלים לאובדנו ולמותו [אבן עזרא, מאירי]. חלוקה זו בפסוק מצביעה על כפילות במעשי האיבה, שכן האויבים ראויים לעונש משולב: הן על מעשיהם הרעים בפועל וניסיונותיהם לפגוע בו פיזית, והן על קללותיהם ודיבורם הרע [מלבי"ם].
הצירוף מֵאֵת ה' מדגיש שמקור הגמול והעונש הוא אלוהי, אך הוא מעורר התבוננות רחבה יותר על מקור הסבל. בעוד שהאויבים הם המבצעים את הרע, הרי שלאמיתו של דבר הייסורים נשלחים אל האדם מאת ה' [ביאור שטיינזלץ]. מנקודת מבט רוחנית, אויבים אלו אינם רק בני אדם בשר ודם כדוגמת עשו וזרעו, אלא כוחות של קטרוג רוחני כדוגמת שרו של עשו. הכוח המקטרג אינו פועל מעצמו, אלא יונק את כוחו מאת ה' שהעניק לו רשות לכך. במקביל, העבירות של האדם עצמו הן אלו היוצרות קטגורים המדברים רע על נפשו. חרף כל זאת, המשורר מביע ביטחון מלא בה' שהכוחות המקטרגים לא יוכלו לו, ושהקללות ישובו ויפלו על ראשם של המקטרגים עצמם [אלשיך].