קללתו של הרשע מתבטאת בסגירת כל פתחי המילוט עבורו, הן במידת הדין והן במידת הרחמים. הרגעים שבהם אדם מייחל להצדקה משפטית או לחסד הופכים עבורו למקור נוסף של חובה וכישלון.
המילים בְּהִשָּׁפְטוֹ יֵצֵא רָשָׁע מתפרשות על ידי המקורות בכמה מישורים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בדין שמים, שבו הרשע עומד למשפט על מעשיו לפני ה' ויוצא חייב ומורשע. מנגד, יש המפרשים זאת על משפט ארצי של בשר ודם: כאשר יהיה לרשע סכסוך משפטי עם אדם אחר, הוא יצא חייב מבית הדין ויוחזק כעושה עול [רד"ק, מאירי]. גישה נוספת ממקדת את המשפט בסכסוך האישי שבין הרשע למחבר המזמור, שבו הרשע נשפט על העוול והחמס שעשה לו [אבן עזרא]. פרשנות היסטורית רואה בפסוק תיאור של המן האגגי, אשר יצא חייב בדינו כאשר נשפט למוות לפני המלך אחשוורוש [אלשיך].
חציו השני של הפסוק, וּתְפִלָּתוֹ תִּהְיֶה לַחֲטָאָה, מתאר כיצד אפילו בקשת הרחמים של הרשע פועלת לרעתו ונדחית בבוז, אך הפרשנים נחלקים בהבנת מהות המילה "חטאה".
גישה אחת מבינה את המילה כעוון של ממש. התפילה עצמה נחשבת לרשע לחובה ואינה עומדת לו לזכות, שכן היא מהווה מזכרת לפשעיו ומעידה על עזות מצחו – כיצד הוא מעז לבקש את צרכיו מה' בשעה שלבו אינו שלם עמו [מצודת דוד]. לחלופין, התפילה נחשבת לחטא משום שתוכנה זדוני, שכן הרשע מתפלל למותו של המשורר [אבן עזרא]. בהקשר של סיפור המן, תפילתו ובקשת הרחמים שלו מאסתר המלכה הפכו ל"חטא" שהכריע את דינו, שכן המלך פירש את התנפלותו כניסיון לכבוש את המלכה [אלשיך].
לעומת זאת, קיימת גישה לשונית המפרשת את המילה לַחֲטָאָה במשמעות של החטאת המטרה ופספוס (בדומה לקלע אשר זורק אבן אל השערה "ולא יחטיא"). לפי פירוש זה, המשמעות אינה שהתפילה נחשבת לעבירה, אלא שהיא פשוט לא תתקבל, תישאר ריקה ותחטיא את מטרתה [רד"ק, מאירי].