כאב הבגידה וכפיות הטובה עומדים במוקד זעקתו של המשורר, המלין על כך שמעשי חסד וחיבה נענים בעוינות גלויה. הפסוק בנוי כתקבולת הכופלת את אותו הרעיון כדי להדגיש את עוצמת הפגיעה [המאירי].
המשמעות הבסיסית של הפסוק היא אישית: תחת החסד והאהבה שהעניק המשורר לסביבתו, אויביו גמלו לו ברעה ובשנאה [רד"ק], כאשר הביטוי תַּחַת טוֹבָה משמעותו במקום טובה [מצודת דוד]. יתרה מכך, המילה אַהֲבָתִי רומזת לכך שמן הראוי היה שישיבו לו אהבה, אך הם בחרו בהפך הגמור [אבן עזרא]. מבחינה היסטורית, ייתכן שהדברים מכוונים למרד אבשלום. דוד המלך הפגין חמלה רבה ואהבה כלפי בנו, אך לא רק שאבשלום מרד בו, אלא שאף ידידיו ועוזריו של דוד חברו למרד נגדו [ביאור שטיינזלץ].
לצד הפירוש האישי, יש המרחיבים את משמעות הפסוק למישור הלאומי ורואים בו ביטוי ליחס המורכב בין עם ישראל לאומות העולם. ישראל דורשים את טובתן של האומות, כפי שבא לידי ביטוי בהקרבת שבעים פרים במקדש כנגד שבעים אומות העולם ובתפילה לירידת גשמים עבורן, אך האומות גומלות להם ברעה [רש"י]. יתרה מזו, האומות מעוותות את מצוות הדת של ישראל ומפרשות אותן כשנאה כלפיהן. כך למשל, שמירת השבתות והמועדים מוצגת כבזבוז ממון העולם, וההקפדה על איסור שתיית יין של נכרים מתפרשת כשנאה יוקדת, עד כדי עלילה שיהודי יעדיף לשתות יין שמת בו זבוב מאשר יין שנגע בו מלך נכרי [אלשיך].